הוויכוח התיאורטי (שכן חוץ מכמה תימהוניים שמנסים כל הזמן להבעיר את השטח, שהרי בפועל לא הוצגה שום עסקה) בין תומכי עסקה עם החמס לבין שוללי עסקה היא האם הציבור הישראלי הוא אוסף של פרטים או יחידה אחת, ובמילים אחרות מה עומד במרכז היחיד או המדינה.
ידועה דעתו של רבי יוסי שהאדם נידון בכל יום, להבדיל מהדעה המקובלת שהאדם נידון בראש השנה. הפסוק אותו מביא התלמוד הבבלי שממנו לומד רבי יוסי את קביעתו שהאדם נידון בכל יום הוא הפסוק" 'לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו'. לכאורה מהפסוק הזה עולה שעם ישראל נידון בכל יום אם כן כיצד פסוק זה מהוה ראיה לכך שאדם נידון בכל יום. על כורחך חייבים להסביר שלהבנת התלמוד הבבלי עם ישראל הוא אוסף של פרטים.
לעומת עמדה זאת של התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי (ראש השנה א, ג) לומד מהפסוק 'לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל, שבניגוד לדעה של רבי יוסי שיחיד נידון בכל יום רק מלך וציבור שיש ביכולתם לקדם דברים הרבה יותר מאשר כל יחיד לעצמו, רק הם נידונים בכל יום. לדעת הירושלמי עמו ישראל פירושו הציבור כיחידה אחת.
בגלות עם ישראל נתפש כאוסף של פרטים, אולם בארץ ישראל עם ישראל מהוה יחידה אחת.
מהו המושג חילול השם
שורש מרכזי של מלחמת הדעות היא מי עומד במרכז. האם הכלל או הפרט. שורש הבעיה היא התפישה של 'חיה ותן לחיות'. כאשר הבעיה מתעצמת בעקבות התחזקות הפרוגרס אצל השמאל הקיצוני שיש לו השפעה רבה בתקשורת.
אם בעבר בעולם החילוני הליברלי למרות הסיסמה חיה ותן לחיות הייתה איזו שהיא הבנה שצריכה להיות איזו פרהסיה יהודית וכן חשיבות למושג המשפחה, הרי שהפרוגרס נלחם חזיתית בכל המוסדות הנורמטיביים החל ממשפחה וכלה בזהות לאומית.
צריך לדעת שהתלמוד הירושלמי מגדיר את התופעה של מרכזיות הפרט – 'חיה ותן לחיות' כחילול השם. הרמב"ם באגרת קידוש השם מביא שאסור לקטרג על עם ישראל ומשה רבנו אליהו הנביא וישעיהו הנביא שקטרגו על עם ישראל, למרות שאמרו דברים נכונים, נענשו.
כאשר הרמב"ם סוקר את העבירות בפועל בימי ישעיהו הנביא לכל עבירה הוא מצמיד פסוק. הפסוק שהרמב"ם מצמיד לחילול השם הוא: 'אכול ושתה כי מחר נמות'. הגדרת חילול השם לפי הרמב"ם היא התפישה של כאן ועכשיו. אין איזה שהוא יעד מעבר לאופק.
אם נאמץ את דברי הירושלמי (נדרים ג, ט) שאין לך דבר יותר חמור מאשר חילול השם עם הגדרת הרמב"ם למושג חילול השם, הרי המסקנה העולה שאין לך דבר חמור יותר מהסיסמה: 'חיה ותן לחיות'.
התפישה שמפרקת את כל המסגרות היא אם כל חטאת. לפי תפישה זאת למשל המלחמה היא רק כנגד אלו שנלחמים בנו בפועל, אולם ברור שאסור לפגוע בבלתי מעורבים, ולא משנה אם אלו העלו את החמס לשלטון, וכן אם אותם בלתי מעורבים מחלקים בקלאוות אחרי כל הרג יהודים.
התפישה הזאת של העמדת הפרט במרכז, עוד לפני עידן הפרוגרס שבפועל נלחם נגד כל המוסדות, גם הוא פוגע פגיעה אנושה במוסדות קיימים. וחבל מאוד שישנם דברים שאותם הוא מצליח להכניס לתרבות הכללית, דברים שפוגעים מאוד במוסדות אלו.
מה מלמדת אותנו מצוות הייבום
ביהדות ישנה מצוות ייבום. מצוות ייבום קובעת שאדם שמת ללא בנים. אחיו של הבעל צריך לשאת את האלמנה הטריה לאישה ואם הוא לא מוכן ליבם הרי הוא צריך לחלוץ, שפירושו של דבר הוא לעבור טקס משפיל על כך שבחר לא ליבם.
בימינו מצוות הייבום מצטיירת, לצערנו, כדבר פרימיטיבי לחלוטין. הרי כאשר הפרט עומד במרכז באופן טבעי עולה מושג שאין חשוב ממנו, מושג האהבה. כלל לא משנה אם במבחן התוצאה אהבה ממבט ראשון מביאה בעקבותיה באחוזים גבוהים מאוד גירושין מהירים. אין בתרבות העכשווית מושג חשוב יותר מאשר אהבה.
ברור הדבר שאין לזלזל במושג אהבה. לא יתכן להקים משפחה בישראל כאשר הדבר נעשה מתוך כפייה, כאשר אין הרגשת שייכות. התורה דואגת, כמובן, בדין הייבום שכאשר אין שייכות, הרי שאין להקים משפחה עם אשת האח.
אולם אסור לשכוח שעיקר הזוגיות היא כריתת ברית בין שני בני הזוג – עיקר הזוגיות היא התחייבות להעצים את מוסד המשפחה.
הייבום אין כמוהו להמחיש שיש משהו גדול יותר מאשר כאן ועכשיו, משהו גדול יותר מאשר אני במרכז, והמשהו הזה הוא חיזוק המשפחה בישראל.
התוצאות הישירות של תרבות הפרט.
תרבות הפרט מביאה בהכרח למציאות של חברה מנוכרת שכן היא בעצם פוגעת בערבות ומייצרת מציאות של כל דאלים גבר. מייצרת מציאות של ניכור בין המצליחנים לבין הציבור הכללי.
אולם לא רק זאת הקב"ה ברא את האדם כיצור משפחתי, וכיצור מדיני וכאשר המוסדות הללו מזולזלים זו מציאות בה האדם מתנכר לעצמו, וממילא הוא נעשה יותר עצוב, יותר מתוסכל ויותר אלים.
ובשאלה שפתחנו גם אם נזכה להציל כמה יהודים יקרים, הרי שבסופו של דבר כמדינה ניכנס לבור שלא ברור כיצד אפשר לצאת ממנו.
ושלא נבין לא נכון. למרות שברור הדבר שהתורה שמה את הכלל במרכז – את המשפחה, את העם, אין זה אומר שיש כאן זלזול בפרט. ההיפך הוא הנכון ברגע שהאדם מבין שהכלל עומד במרכז, הרי שהוא מבין שמוטלת עליו החובה לתרום לכלל ואז הוא מוצא בעצמו יכולות שלולי הבנה זאת לא היו מתגלים אצלו.
משל למה הדבר דומה לאדם שיש לו כשרון מסוים במוסיקה. ברגע שהוא שומע שישנה תזמורת מפורסמת שמעוניינת לצרף אותו לשורותיה, הרי שהוא משכלל את יכולותיו כמה שיותר והוא מבין שבזכותו בתזמורת נשמעת טוב יותר. אין אושר גדול יותר לאדם כאשר הוא מבין שהוא חלק חשוב מתזמורת גדולה.