הפודל הטוב והפודל הרע

מיילו הוא כלב פודל יפהפה, אשר ב-7 באוקטובר זיהה ככל הנראה מה שלא ידעו לזהות גורמי המודיעין המופלאים שלנו.

מיילו למשפחת פולד במושב נתיב-העשרה, רץ בשישי בערב, כך מספרת המארחת שלנו אביבה פולד, לגדר, "נבח, חזר, בא אלי, ושוב רץ לגדר, וכך הלוך וחזור". מה מטריד אותו? חשבה אביבה. כנראה זיהה גנב. "בכלל לא חשבתי בכיוון של מחבלים מעזה.

לכי לישון, אמר לי בנצי בעלי, זה או נחש או קיפוד". מיילו זיהה ("לדעתי ריח של חומר נפץ"), אבל גם בעליו לא העלו על דעתם, כי כלבם חש משהו אחר לגמרי. רק ב-6.30 עם בוקר נפל האסימון כשנשמעה אזעקת צבע אדום והחשמל בבית נפל.

ביקור ראשון במושב צמוד-הגדר שחוצצת בינו לרצועת עזה. עד המלחמה ניצב מעבר לגדר מגדל שממנו צפו המחבלים בכל המתרחש במושב. עיניהם בוודאי יצאו מחוריהם, למראה היישוב הפורח, בתיו היפים, הנוי המשכר. חיים מאושרים. משום מה הצבא כמעט לא התייחס לעמדות התצפית של חמאס, ולא נקף אצבע להפילן.

עובדים עזתיים, שתושבי העוטף הואילו להעניק להם עבודה בבתיהם ובשדותיהם, מתוך אמון מוחלט וחלומות של דו-קיום, הביאו למפעיליהם ברצועה מודיעין רב על המתרחש אצל "המתנחלים הישראלים", לקראת מתקפתם הברברית.

נתיב-העשרה נקרא על שם עשרת חללי המסוק הצה"לי שחזר ממשימתו הצבאית בסיני, ביוני 1971, והתרסק בים מצפון לאל-עריש בנסיבות שלא הובררו כליל. מאז ומתמיד טובי הבנים נפלו לדאבון הלב גם בגלל תקלות מקריות, או מאש דו"ץ. במלחמה הנוכחית זה קרה יותר מדי, והלב דואב. לזכר העשרה הוצבה אנדרטה ביישוב הנושא את זיכרם.

עתה הוקם אתר הנצחה לעשרים הנרצחים בשבת הארורה. שלושה רחפנים ובהם שלושה רוצחים נחתו בתוך נתיב-העשרה בבוקר ה-7 באוקטובר ופתחו במסע הרג. עוד שבעה חדרו דרך שער הישוב.

הבשורה הטובה היתה, שהחומה המתנשאת מדרום ליישוב, לא נפרצה. הידיעה הקשה היא, כי המחבלים שהצליחו לחדור פנימה, רצחו עשרים תושבים. "כפסע היינו בין חיסול כללי של כולנו", אומרת אביבה בעיניים דומעות. "אנשים נגמרו כי אף אחד לא בא לעזור, התמודדנו לבד, אולצנו להתפנות בשעה ארבע אחה"צ עם כל התושבים".

גן הנצחה לנרצחים ב-7 באוקטובר נחנך לפני כשלושה חודשים. גן העשרים או "נתיב התקווה". עשרים עצי זית עתיקי יומין ניטעו במקום. למרגלות כל עץ הוצב שלט זיכרון לאחד מאנשי היישוב שנרצחו. במרכז האתר מתנוסס תורן ענקי ובראשו מונף דגל כחול-לבן, כ-200 מ"ר גודלו – הגדול בדגלי ישראל שהונף אי פעם.

הגן ממוקם בין החומה המפורסמת שעליה כתובת מעוצבת, מעשה אומן, עם המילה "שלום" בשלוש שפות, לבין החומה החיצונית, זו שמנעה חדירה המונית. אוטובוס תיירים מגיע למקום, פורק עשרות מטיילים ישראלים שבאו להתרשם. שלושה חיילים עומדים בצד (ליתר דיוק – יושבים) על משמרתם. אין לוקחים סיכונים יותר. מרחוק נשמעים קולות נפץ וירי מקלעים, להזכיר שצה"ל לא סיים את מלאכתו בצפון הרצועה.

מאז פרוץ המלחמה, נתיב-העשרה שומם למדי. ניגוד משווע בין יפי המקום, לבין בתיו הנטושים. רק 70 משפחות מתוך 300 חזרו להתגורר ביישובן. אביבה, הבית"ריה שפונתה מהיישוב דיקלה בפתחת סיני, מתגוררת כאן מזה 40 שנה. היא היתה הראשונה לחזור. "זה היה גן עדן, המושב הכי שמח, הכל היה לנו פה, גם כלכלית, גם חברתית, ועתה רוב התושבים מפוזרים".

היא, בעלה בנצי וילדיה שבו לבתיהם. מן המרפסת נשקף נוף החולות, מאשקלון עד עזה, ופס ים כחול מנצנץ. שומעים את נהם המסוקים הבאים לעזה וחוזרים ממשימתם, והחשש לחלוטין לא פג. עדיין אין תחושת ביטחון.

לצד בתי היישוב חממות רבות. חלק מהן שייכות למשפחת פולד שהקימה את משתלת "בן בן" שמוניטין רבים יצאו לה. העין לא תשבע מלראות את המשטחים האין-סופיים של פרחים, שתילים ועצים - ניגוד מוחלט לעיי החורבות שהמיטו העזתים על עצמם. רווחה זמנית לנפש ולגוף.

שנה מאז האסון הנורא, שגם נתיב-העשרה "טעמה" ממנו, החשש לא פג. "התרסקנו וקמנו", פולטת אביבה, בידיעה שהסכנה עודנה קיימת. צה"ל טרם השלים את מלאכת השמדת החמאס וסילוק האיום לשנים רבות. 101 חטופים עדין נמקים במנהרות.

גם בנתיב-העשרה בגבול עזה עיקר תשומת הלב נתונה עתה לצפון הבוער. הדם רותח למראות ההרס במטולה ובמנרה. מכת הביפרים הממה את נסראללה, הפודל של איראן שפתח במתקפת טילים עצימה. כמו בעזה, גם בלבנון הפתרון הוא צבאי בלבד, לשבור את תאומו של חמאס, אירגון הטרור חזבאללה, להשיב את כל תושבי הגליל העליון ליישוביהם, ולשקמם.