הנטייה הטבעית שלנו לבקש את דבר השם – לחפש מה צודק, מה נכון, מה אמיתי – נטועה בתוכנו והיא חלק מהותי בתורה שבעל פה.
בפרשת ניצבים כלולה פרשייה קצרה האומרת: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא". מהי "הַמִּצְוָה הַזֹּאת"? על כך נאמרו שני פירושים: א. מצוות התשובה שנזכרת בפרשייה שלפני כן; ב. כל התורה כולה.
נבאר את הפירוש שהכוונה היא לכל התורה כולה, ונמשיך ונראה את הפסוקים הבאים: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". הפסוק אומר שהתורה איננה רחוקה מאיתנו ואינה בשמיים, אלא קרובה אלינו – בפינו ובלבבנו.
מה היה קורה אילו היא הייתה בשמיים? הפסוק עצמו מתייחס לכך: "לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה". זאת אומרת, שאילו התורה היתה בשמים, היינו צריכים למצוא דרך שמישהו יביא לנו אותה מהשמים. רש"י מביא את דברי הגמרא בעירובין (נה ע"א), שאומרת זאת במפורש: "לא בשמים היא - שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה, ואם מעבר לים היא - אתה צריך לעבור אחריה". מה משמעות הדבר? כיצד ניתן לעלות לשמיים להביא את התורה? אם הקב"ה משאיר אותה בשמיים, הרי לא נוכל ליטול אותה בעצמנו, ואם ימסור אותה לארץ – הרי שלא נידרש לעלות לשמיים?!
הסבר הדבר נובע מכך שבתורה שני חלקים: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. רש"י אומר בפירוש על המילים "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ": "התורה ניתנה לנו בכתב ובעל פה." בפיך - אתה יכול לקרוא את התורה שבכתב, ובלבבך - אתה יכול לחשוב ולהגות בדברים, וזו התורה שבעל פה.
חז"ל אומרים (ירושלמי פאה ב, ד, וראו בבלי מגילה יט, ב): "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני". הרב קוק בספרו "אורות התורה" (פרק א) מסביר את הדברים כך: התורה שבעל פה גם היא כבר קיימת מראש, אלא שטרם התגלתה. התורה שבעל פה מתגלה בכל דור ודור לפי מה שמתאים לאותו דור, לפי התלמידים ותלמידי החכמים והרבנים שנמצאים באותו דור. כך מתגלה התורה שבעל פה.
זאת אומרת שיש חלק בתורה שלא התגלה, שנשאר בשמיים. הוא כבר ניתן למשה בסיני ולא ירד אלינו, ואנחנו בכל דור ודור מגלים אותו. לאור זאת, גם אילו כל התורה כולה הייתה נשארת בשמיים, היינו יכולים להוריד אותה אלינו! כיצד? באמצעות היסוד של תורה שבעל פה, שבו אנו מחפשים ומבקשים כל עת: מה השם אלוקינו רוצה מאיתנו? כיצד נבין מהם האתגרים שעומדים בפנינו?
המהרש"א על הגמרא בעירובין (שם) אומר: ש"בשמים" פירושו: דברים גבוהים מאוד שנראים בלתי אפשריים מפאת גודלם, "הים" מבטא עומק, דברים עמוקים מאוד. לפעמים אדם נתקל במציאות שממנה הוא נרתע, ואומר לעצמו: האתגר הזה גדול עלי, גבוה או עמוק מידי. על כך משיבה התורה: "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" - יש לך כלים: באמצעות הדברים שכבר כתובים בתורה ועליך ללמוד אותם בפיך, או באמצעות הדברים שעדיין לא נתגלו ועליך לגלות אותם בלבבך. הדחף הפנימי הזה הינו תכונה יסודית של עם ישראל.
בברכות התורה אנו מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורת אמת", בברכה הראשונה, ובשנייה: "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו". "נתן לנו תורת אמת" מתייחס לתורה שבכתב, ואילו "חיי עולם נטע בתוכנו" – מתייחס לתורה שבעל פה. התורה שבעל פה נטועה בתוכנו, ואנו יכולים למצוא אותה.
אנחנו מסיימים שנה של מלחמה, שנה שבה שאלנו את עצמנו הרבה מאוד: מה קורה לנו? איך יוצאים מתוך המציאות המורכבת הזאת? הרגשנו את עם-ישראל קם ומתאחד, דואג לכל החיילים שרחוקים מהבית, למשפחות, למשפחות החטופים ולמשפחות המפונים. המציאות הזאת היא מציאות של אחדות שמתעוררת.
לפעמים יש תחושת משבר, שבה מתעוררות שאלות: "איך ממשיכים מפה? איך מתקדמים הלאה?". אנו עומדים בפני ראש השנה, מתחילה כעת שנה חדשה, "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אלוקיכם" – איך ממשיכים מפה?
צריך לדעת שהדחף הפנימי שבתוכנו להתאחד, לפעול נכון בשם השם, לקדם את עם ישראל למדרגה הבאה שלו – נטוע בתוכנו. הוא חלק ממהותנו. גם אם זה נראה קשה וגבוה בשמיים או רחוק מעבר לים, האמת היא "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". אנחנו מתפללים לקדוש ברוך הוא שיסייע בידינו להתקדם אל הקומה הבאה, ובעזרת השם תתחיל שנה ברוכה, וניכתב וניחתם כולנו לחיים טובים ולשלום.