לקראת ה-7.10 עלה המתח חברתי לקראת הטקסים הלאומי משפחתי והממלכתי, והחשש שהפיצול יגרום לקרע. הרוב צפו בשני הטקסים שהיו מרגשים במיוחד, כל אחד בסגנונו.
כרגיל היו "מריבות גן" מי היה טוב יותר, מי שר יותר יפה ומי רגש יותר, היו אלו טקסי זכרון ראויים מהסוג שיותר מחזק ומעצים, ופחות מחליש. מימין הייתה ביקורת על "גונבים לנו את המדינה" של אביב גפן, וכתובת מחאה על חולצתו של עברי לידר, שאפילו בשמאל הודו שהיה בזה טעם רע. משמאל הייתה ביקורת על הפתיחה הלא שייכת של הטקס הממלכתי, הנאום יחסית חלש של נתניהו, וכמובן מירי רגב שסתם מעוררת סערה תמיד, והרבה גאווה ש"שלנו" היה יותר מוצלח.
סתם כי אנחנו יותר מוכשרים. אבל לצופה היותר תמים, ופחות נגוע בכל כוסות התרעלה הנשפכות מכל כיוון, היו טקסים מרגשים, נגעו באמת ובעומק הכאב שעבר עלינו, במחדל ובהפקרה בראשיתו, ובגבורה וההתאוששות בהמשך. בס"ה כל יום הזיכרון כולו "עבר בשלום".
ברקע קולות הנפץ של המלחמה ההולכת ומתעצמת, וכוננות מתוחה לקראת התגובה הצפויה באיראן. בס"ה ניתן לציין בסיפוק שמצבנו הלאומי ומצב הרוח הכללי הרבה יותר טוב ויש מקום לתיקווה בהמשך. לפנינו אתגרים צבאיים, מדיניים וחברתיים עצומים, אבל עם גדול, חזק וענק רוח.
ערוץ 14 פספס בגדול בכך שלא שדר את הטקס הלאומי, ולמרבה הצער הוא ממשיך לסטות ימינה יותר מדי, ולרדת לרמה הנלוזה של ערוץ 12 ו13 שמתאמרים בנתניהו, בדתיים ובימנים. הערוץ כבש כבר את מקומו בציבור הימני וגם הכללי, ואפילו הפרשנים בוואלה ובוינט מתייחסים אליו ורואים בו יריב חזק. הגיע הזמן שהוא יתאפס קצת בזויות הימין והשמאל, ויתרומם מעל "מריבות גן" עם כל אמירה שמאלנית מטופשת. הגיע הזמן ש"יתבגר" ויתגבר על הצורך להשיב לשמאלנים כגמולם.
התחרות היא מי יותר שנון מחודד ואירוני, עם מחיאות כפיים ביתיות מחממות בתכנית הפטריוטים של כל דובר. על התימורת הזו מנצח ינון מגל, שקצת "עף על עצמו", ו"ההתלבשות" על יאיר לפיד גם מצתה את עצמה. יש להתייחס ברצינות הראויה לראש האופוזיציה ולהסתפק במענה ראוי לאמירות המקוממות שלו.
בצד השני בערוץ 12 ו-13 נדמה לעתים שהפרשנים והמראיינים כבר קלטו שהם מגזימים בשנאת נתניהו, ושכל הביקורת המוגזמת והפגנות המחאה הם הדלק שבאמצעותו נתניהו מתחזק. עדיין נדמה שאין להם מודעות עצמית ראויה לחולניות של השנאה, ולנזק שהם גורמים לעצמם ולעם כולו. את כל הרעל הם מיחסים לנתניהו עצמו למשפחתו וללשכה שלו. לעתים על בסיס נכון אבל מוקצן ומוגזם.
גם הם כמו כל עם ישראל שמים לב שנתניהו מנהל כרגע מערכה צבאית מרשימה במיוחד, עם מטרות אסטרטגיות נכונות, וכדאי להם לרדת מהעץ של ה"אסטרטגיה" כדי לבקר אותו . האסטרטגיה הראויה כרגע היא באמת נצחון צבאי מוחץ, גם אם לא מוחלט, ושינוי יסודי של מצבה האסטרטגי של ישראל במזרח התיכון. לכן חשוב להטעים גם את איראן מנחת זרועו של חיל האוויר הישראלי המדהים, ולהתחיל לטפל באיום הגרעיני.
כדי שהחזון האסטרטגי יוכל להתממש צריך למנף את שני הטקסים המרגשים, כמשלימים זה את זה ונותנים חוסן וכוח חברתי פנימי למאבק הלאומי צודק מול אויבנו. מיכאל בן ארי יוצא כנגד הבכי והנהי שהצד המוסלמי ערבי מפרש אותו כחולשה. זה נכון, והוא מבין היטב את דת האיסלם, אבל המנטליות היהודית וכרגע גם הישראלית, היא כן לבטא רגש, בכי וכאב מול האבידות הכבדות, והחטופים, וללמד את אויבנו לפרש את זה כמקור הכוח של ישראל ולא כחולשה.
כך זה בא לידי ביטוי היום בדאחיה ובדרום לבנון. הם ילמדו להיזהר שכאשר היהודים חוטפים ובוכים, הם יחטפו שבעתיים. כך בדרום וכך בצפון. השפה שלנו היא אחרת, וכאשר הם צופים בתיקשורת הישראלית שילמדו לקרוא את הערוצים כמשלימים זה את זה, ולא כמלאי חורים, וכקורי עכביש. ואנחנו זקוקים עדיין לגמר חתימה טובה.
הכותב הוא פסיכולוג קליני