לעולם לא עוד?
קשה להאמין שכבר חלפה שנה... טבח ה7/10 גרם לשבר גדול אצל כולנו, ברמה הלאומית וגם ברמה האישית. כולנו האמנו באמיתה הפשוטה, שמדינת ישראל היא התשובה הבלתי-מעורערת לטבח תרפ"ט, לשואה, ובכלל לפוגרומים שליוו אותנו במהלך הגלות.
כל אלו כבר לא יוכלו להתרחש במדינת ישראל הריבונית, "לעולם לא עוד". חווינו פיגועים רבים וקשים, אבל הם לא ערערו אצלנו את התפיסה הזו. והנה – טבח תרפ"ט כפול חמש עשרה! תחושת הביטחון הבסיסית התחלפה בחרדה קיומית.
איפה היה צה"ל?
תחושת הביטחון שליוותה אותנו עד ה7/10, נבעה בעיקר מהאמון שלנו בכוחו של צה"ל. צה"ל הגדול והחזק, ששומר עלינו ביבשה באוויר ובים, עם הטכנולוגיה הכי מתקדמת, המודיעין הכי משובח, המטוסים הטנקים וכל השאר. האמון הזה התנפץ לחלוטין. בזמן אמת צה"ל קרס בפני מתקפת המחבלים, אוגדת עזה נכבשה, והרוצחים הארורים טבחו כמעט באין מפריע במשך שעות לא מעטות. אני לא נכנס בכלל לשאלה איך זה קרה ומי אשם. רק מציין את העובדות הידועות לכולנו.
זה צה"ל שהכרנו
הפגיעה בחיזבאללה בתקופה האחרונה, החל ממתקפת הביפרים המדהימה, והמשך בחיסולים והפצצות ללא הפסקה, גרמו לשמחה גדולה בציבור הישראלי. השמחה הזו אינה רק מעצם הפגיעה באויב הרצחני והמאיים, אלא גם מחזרת התחושה המוכרת של צה"ל החזק והמנצח, עם היכולות הטכנולוגיות והמודיעיניות המדהימות, וחיל האוויר המעולה שלו. שוב אנו מרגישים שיש על מי להישען ועל מי לסמוך.
איום קיומי?
השמחה הזו בנפול אויבינו היא דבר ראוי וטוב, ובכל זאת היא מעוררת בי חשש, שאולי רלוונטי לעוד אנשים. באופן אישי, החרדה שהציפה אותי בימים שאחרי הטבח, חרדה ממשית לגורל המדינה ועם ישראל, גרמה לי לתהות על מידת האמונה שלי. תמיד הרגיז אותי הסגנון השחצני של ראשי הצבא, כשהם מדברים על כוחו ועוצמתו של צה"ל. "צה"ל חזק", "צה"ל ידע להגן" וכו' וכו'. חשבתי שעם ישראל ראוי למנהיגים ומפקדים שיזכירו שם שמיים, שתהיה בהם הענווה להכיר בכך ש"אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר", כפי שנוכחנו למרבה האימה. והנה, עד שאני מלין עליהם, מסתבר שגם אני בסתר ליבי טעיתי באותה הטעות. גם אני שמתי מבטחי בצה"ל החזק, וכשהוא התגלה בחולשתו נשמטה הקרקע מתחת לרגליי.
תיקון
מאז, לאורך המלחמה הקשה הזו, אני משתדל להזכיר לעצמי שה' הוא "שומר ישראל". שעם ישראל התקיים במשך אלפי שנים בלי צבא, כבשה אחת בין שבעים זאבים. ב"ה הכבשה כבר חזרה לביתה, ובנתה יופי של מדינה וצבא, אבל עדיין היא זקוקה לרועה שיגן וישמור עליה. אולי זה משהו טוב שיצמח מהאסון הנורא שחווינו – שנזכור שאנחנו תמיד בידיו של הקב"ה, לא רק כאנשים פרטיים אלא גם כמדינה.
להחזיק ראש
זה לא קל. הנטייה הטבעית היא לבטוח בכח הגלוי לעינינו יותר מאשר בכח האמיתי הנסתר מעינינו. אז כשצה"ל חוזר להיות חזק ומנצח, יש חשש שנחזור לשים בו את עיקר מבטחנו. לכן, יחד עם השמחה הגדולה בהצלחות ובניצחונות, כדאי מאוד שנזכיר לעצמו את השיעור שלמדנו ב7/10 – אנחנו אוהבים ושמחים בצה"ל, אבל לא בו אנו בוטחים, אלא בה' יתברך, שומר ישראל האמיתי.