חשבון נפש ציבורי ולאומי

כשאנו מבקשים לערוך חשבון נפש ציבורי, מאוד קל, וממש מתבקש, להכות על חזהו של המחנה היריב.

הרי האסון שקרה בשמחת תורה הוא תוצאה של סדרת צעדים שגויים שנעשו מכוחו: הסכמי אוסלו, הגירוש מגוש קטיף, עסקת שליט (ועסקאות דומות שנעשו לפניה) הבריחה מלבנון בשנת תש"ס, ואף הנסיגה מכל סיני בשנת תשמ"ב. מתוך נקודת המבט הזאת, כאשר נשאל אחד ממנהיגי הציבור: במה טעיתם? תשובתו הייתה: שלא צעקנו מספיק חזק.

אמירה זו, בראש ובראשונה אינה חכמה, מפני שהיא גורמת למי ששומע אותה לאטום את אוזניו. אבל היא גם לא צודקת. ולא מפני שיש לנו – ציבור המתיישבים ביש"ע – במה להאשים את עצמנו; אלא מפני שאם לא ניקח אחריות על שום דבר, לא נוכל לשנות שום דבר. נלך בעקבות דבריו של הרב קוק זצ"ל (אורות התשובה ה, ה): "העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת... בין במעשים בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שיקוע בעבדות קשה, שאינה מניחה את אור החירות של התשובה להאיר בעוצם חילה...".

ההתבוננות המתבקשת צריכה לבוא מתוך הבחנה גדולה בין אשמה לאחריות. אשמה היא תוצאה של חטא. אחריות לא קשורה לחטא אלא לבחירה. עלינו לשאול את עצמנו: האם בחירה שונה שלנו יכולה הייתה להביא לתוצאה שונה ממה שקרה בסופו של דבר?

"תורה" מול "חוכמה"

וכאן אני מבקש להצביע על נקודה חשובה בחשבון הנפש הציבורי שלנו. חז"ל אמרו (איכה רבה ב, יג): "תורה בגויים – אל תאמין. חוכמה בגויים – תאמין". יש לנו "תורה" גדולה, שהיא מאפיינת את סגולתו של שבט יהודה, אולם לא השכלנו לאמץ גם את כלי ה"חוכמה", שהיא המאפיינת את שבטי יוסף – אפרים ומנשה.

הימין האידיאולוגי [לא זה הפוליטי, שכשל לא פעם באימוץ של מדיניות שמאל] מחזיק בשני יתרונות, שאת שניהם הוא שואב מן ה"תורה": הראשון שבהם הוא החזון. זהו ארוך טווח ומשמעותי מאוד – שיבת ציון, גאולת ישראל ותיקון עולם. זהו חזון הרבה יותר גבוה ומרומם מאשר "להיות עם חופשי בארצנו", "לחיות בשלום" או "מקלט בטוח".

זהו חזון שמכוחו יש לנו מסירות נפש רבה לפעול למען מה שאנו מאמינים בו מתוך נכונות לשלם מחירים כואבים. הדבר מאוד ניכר בשירות הקרבי בצה"ל ובמפעל ההתיישבות ביו"ש, שהוא סיפור הצלחה מרשים. היתרון השני של הימין האידיאולוגי הוא אינטואיציה בריאה להבנת המציאות שאנו חיים בתוכה – גם ביחס לשכן הערבי וגם ביחס לעולם המערבי.

אנו מכירים באופן טבעי את השורשים הדתיים של שניהם ולכן לא שוגים באשליות ביחס למה שנכון לצפות מהם. מתוך כך אנו מחזיקים בעקרונות מנחים רלוונטיים, שנותנים קריאת כיוון לתנועה בין המצוי לבין הרצוי. אם כך, מדוע ההשפעה שלנו על המדיניות אינה מספקת, ופעמים רבות אנו רואים בעיניים כלות ש"אתה מצביע ימין ומקבל שמאל"?

התשובה לכך נעוצה ביתרון הבולט שיש לשמאל, והוא, ה"חכמה". משמעות הדבר היא שימוש נרחב בכלים מקצועיים שמבוססים על השכלה רחבה: מחקרים סדורים ונתונים בני מדידה, ניתוח הגיוני, חשיבה אסטרטגית, מצוינות מקצועית, ועוד. חולשתו של השמאל נובעת מכך, שכאשר האינטואיציה להבנת המציאות שגויה והגדרת המטרות דלה – כל מבנה החשיבה המרשים שלו ניצב על דיונות חול נודדות. כך נוצרה ה"קונספציה" הידועה. הימין, לעומת זאת, גם כאשר האינטואיציה שלו להבנת המציאות היא נכונה והחזון שלו ראוי – חסר את כל הכלים המדעיים והמקצועיים לתרגם אותם לשפת המציאות.

ואז, גם כאשר יש בידו כוח ביצועי, הוא מתקשה מאוד ליישם את מה שהוא מאמין בו. יש לכך השלכות רבות. אנו לא מגדלים מספיק מומחים בני סמכא ומשאירים את כל עמדות ההשפעה פנויות לאחרים. אנו עילגים בוויכוח הציבורי. אנו מתקשים ביצירת אסטרטגיה ארוכת טווח למען קידום המטרות שלנו. אנו יודעים בקלות להצביע על "מה לא" ומתקשים מאוד להציע תוכניות שעונות לשאלה "מה כן". הקו שמוביל מן הרצוי אל המצוי מצליח להתממש בתוכנית עבודה סדורה ומשכנעת.

יש לכך השלכה נוספת. לשמאל ישנה תפיסה רהוטה בכל הנוגע לדרכי הניהול של המדינה. הוא הנהיג את המדינה בדור הראשון, ומחזיק בידיו כוח רב לעצב את המדיניות שלה עד היום. הוא מרגיש כאילו הוא ה"הורים" של המדינה ומתייחס אל הימין כאל ה"ילדים" שלה.

במבט ביקורתי כלפי פנים, ניתן לראות שהימין מתנהג לא פעם כ"נער מתבגר", שמתמרד כנגד הוריו ומתריס כלפיהם, אולם אינו בשל דיו לקחת אחריות מלאה על המשפחה כאדם בוגר. זה לא נובע מילדותיות, כפי שיש מי שמנסים לצייר, אלא ממחסור בכלים ראויים שאליהם ניתן ליצוק את הרעיונות והערכים שאנו אוחזים בהם.

התודעה הנדרשת

השינוי שנדרש מאתנו הוא פיתוח יכולות מדעיות ומקצועיות. זה לא קל, מפני שהשמאל שולט בחוזקה גם במערכת האקדמית שבה ניתן לרכוש את הידע הנדרש ומערים קשיים גדולים בפני מי שלא נסחף בזרם. זה לא קל, מפני שמוטלות עלינו משימות רבות אחרות. זה לא קל, מפני שלצד זה נדרש מכל אחד שהולך למקומות הללו לפתח לפני כן, ובמקביל, גם עוצמה תורנית. עוצמה זו נדרשת בראש ובראשונה מצד עצמה, כי אין חיים יהודיים בלי תורה. עוצמה זו נדרשת כדי לעמוד מול לעמוד מול הכוחות הסוחפים. עוצמה זו נדרשת עוד יותר כדי לעצב מדיניות שהתורה היא נר לרגליה ואור לנתיבותיה, ועם זאת תעמוד בסטנדרטים מקצועיים גבוהים.

במיוחד כאשר אנו מדברים על ניהול מדינה, עדיין אין לנו משנה סדורה כיצד מנהלים אותה על פי התורה. הניסיון המצטבר בעולם מאמץ את הדגם של מדינה דמוקרטית ליברלית. גם כאן נדרש מאתנו מאמץ גדול כדי לברר את מקומם של הערכים הדמוקרטיים והליברליים [שאגב, ההוגים הראשונים של המדינה המודרנית שאבו אותם מן התנ"ך] בחזון של המדינה היהודית.

היענות לאתגרים הללו תתן ל"יהודה" לאמץ את כשרונותיו של "יוסף" מבלי לוותר על הכישרון המיוחד שלו. הכניסה ל"מגרש" הזה תוכל ליצור חיבור מחודש בין יוסף לבין יהודה, כפי שמתאר יחזקאל בנבואת העצים (פרק לז). כאשר החזון ותפיסת המציאות של 'עץ יהודה' ירכשו לעצמם את כלי החשיבה והביצוע של 'עץ יוסף', יצמח העץ השלם. שורשיו יהיו נטועים עמוק בקרקע המציאות, נופו יהיה ניזון מן השמים של החזון – מכוחה של ה"תורה", וביניהם יתנוסס גזע מוצק וחסון של מדעיות ומקצועיות – מכוחה של ה"חוכמה".

כבר התחלנו בזה, ועלינו להמשיך בדרך זו ביתר שאת וביתר עוז.

הכותב הוא רב היישוב עטרת במטה בנימין