בסוכות תשבו שבעה

לעקדת יצחק הלכו האב ובנו מחברון לירושלים שלושה ימים. מן הסתם היתה זו הליכה חד פעמית, שהרי התורה לא מספרת שהאב ובנו הלכו את הדרך הזאת יחדיו פעם נוספת.

"הנה האש והעצים ואיה השה לעולה", היו המילים היחידות, אותן מזכירה התורה, שנאמרו מפי יצחק בהליכה הארוכה הזאת. "אלקים יראה לו השה לעולה בני", היו המילים היחידות שנאמרו מפי אברהם כמענה לבנו, במהלך ששינה את פני ההיסטוריה היהודית.

השה לעולה הצועד ליד אביו, הפך לאיל על המזבח בהר. אפרו הצבור לדורות על המזבח העליון, מוזכר בתקיעת שופר של ראש השנה, לעורר את השופר הגדול לחירותנו. אך עקדות רבות שעקדנו השנה, מתייצבות ליד כסא הכבוד ומזרזות את הישועה הגדולה שהולכת ומתקרבת אלינו, ביודעין ובלא יודעין.

ביום שבו הוזמן אברהם לסוכתנו, נעקד סמ"ר יהודה דרור יהלום הי"ד מסיירת גולני, בדרום לבנון. הוא נולד בחברון יומיים לפני הפיגוע בציר המתפללים, ליל שבת פרשת ויצא תשס"ג, ונקרא על שמו של אל"מ דרור וינברג הי"ד, מפקד החטיבה המרחבית ביהודה שנפל אז באירוע הקשה. הוא נטמן בבית העלמין העתיק בחברון, ושניהם, דרור ויהודה, משתטחים לפני כסא הכבוד, ושוטחים את תחינתם לפרוש עלינו סוכת שלום.

המשפחה האבלה מחברון, ואשתו האבלה מאיתמר, עוד טרם ישבו שבעה בגלל המועד השמח. אך שבעת המנחמים כבר החלו לפקוד את סוכת האבלים, לפני שכל המנחמים האחרים יגיעו.

בסוכות תשבו שבעה, ומן השמים תנוחמו.

"בַּסֻּכֹּת

תֵּשְׁבוּ שִׁבְעָה

וְשִׁבְעָה יָבוֹאוּ

לְנַחֶמְכֶם

הָאֶחָד שֶׁהִקְרִיב אֶת בְּנוֹ

הַשֵּׁנִי שֶׁהָפַךְ לְקָרְבָּן

הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבִּתֹּו נֶאֱנְסָה

הַרְבִיעִי שֶׁנֶּחְטַף לְמִצְרַיִם

הַחֲמִישִׁי שֶׁשָׁכַל אֶת שְׁנֵי בָּנָיו

הַשִּשִׁי שֶׁלֹא שָׁב לָאָרֶץ

וְהַשְׁבִיעִי שֶׁחֵרֵף נַפְשוֹ בַּמִּלְחָמוֹת

וְדָם לָרֹב שָׁפַך

וְשִׁבְעָה רְקִיעִים

יִפָּרְשׂוּ מֵעַל סֻכַּתְכֶם

וְיָזִילוּ דְמָעוֹת

עַל קָרְבָּן שֶׁל קְרָב

וְעַל מֶלַח שֶׁל מִלְחָמָה

לְכוּ לַחֲמוּ בְּלַחְמִי

וּמִן הַשָּׁמַיִם

תְּנוּחֲמוּ"