כמו כל עם ישראל, הגם אני התרגשתי מדמותו של הרב אבי גולדברג הי"ד. בעיקר מהאותנטיות בעידן שספוג מצבע מאכל ונצנצנים.
לא זכיתי להכיר באופן אישי את את הרב אבל יש מצבים בחיים שאתה לא צריך יותר מכמה רגעים בכדי לתהות על קנקנו של אדם כמו בסרטון שהתפרסם שבו הרב אבי מוסר ד"ש לאשתו וילדיו ובחיוך שכולו צניעות מסביר בדרכו הייחודית מדוע יש דברים בעולם הזה, חוויות ורגשות שהם כל כך מעבר למילים.
הסתכלתי על הרב אבי, על הצניעות המובנת, על הביישנות, על בן אדם שכל המהות שלו זועקת ושואגת 'מים שקטים' וחשבתי עלינו. על התרבות שלנו. עליי. על הצורך הקמאי שלנו בפרסום. בתהילה. בנרקסיזם.
זכור לי איך שלפני שנים באחד מבתי הספר הרמנו פעילות מיוחדת ומקסימה בעלת חוויה חינוכית מיוחדת.
הייתי מחנך חדש ולאורך כל הפעילות ראיתי איך שהמחנך השני היה עסוק באימפולסיביות יוצאת דופן בצילום התמונות משל היה לפחות זיו קורן שנשלח לחזית.
הוא צילם מימין וצילם משמאל, צילם מלמעלה וצילם מלמטה ולאורך כל הפעילות היה עסוק ביצירת תמונות כאשר בסופו של דבר לא היה פנוי ולו לרגע אחד לטובת התלמידים שלו מאחר שהמצלמה לא ירדה לו מהיד.
התלבטתי אם לשאול אותו בעדינות כזו, מה העניין ומדוע הוא מצלם כמו משוגע?
הוא ענה לי: "אחי, אתה חדש בהוראה. תזכור את זה עד סוף החיים שלך: לא צילמת! לא עשית! מאוד פשוט. אם אין תמונות אין מה לשלוח להורים. אם אין מה לשלוח להורים הם לא יודעים מה עשית. אם הם לא יודעים מה עשית אז כנראה שגם המנהל לא ידע מה עשית. אם המנהל לא ידע מה עשית, כנראה שמקום העבודה שלך יהיה יותר מעורער מאשר אילו היה יודע מה עשית. לכן אח יקר, תצלם! תצלם כמו משוגע. אל תפסיק לצלם ולשלוח להורים".
מאז עברו כמה שנים ושמתי לב לתופעה מעניינת: לאורך כל הדרך יצא לי כל הזמן להיתקל במורים ומחנכים שלא מפסיקים לצלם ולתעד. כל הזמן. תמיד. לצלם ולשלוח להורים.
ורוצים לדעת עוד משהו? גם אני מהמצלמים. כמו משוגע. כל הזמן. כי אין יח"צ יותר טוב לעצמך מאשר לצלם את הפעילות שאתה עושה. לדברר אותה. לכנס מסיבת עיתונאים ולקרוא לדניאל הגרי אחרי כל פעילות ומבצע מוצלח שאני עושה. ככה התרגלתי. ככה הרגילו אותנו.
וחשבתי על הרב אבי. על האמת הפשוטה שלו. על העומק. על האיכויות. על זה שלמרות שלא הכרתי אותו, נדמה לי, רק נדמה לי שהוא לא היה באמת מהמצלמים. וגם אם כן, הוא בטח לא צילם בטירוף. י הוא היה כל כך רחוק מזה. מכל השואו הזה. מכל בלגן היחצנות. מכל השופוני. מכל הרצון האובססיבי הזה לקבל כבוד ותהילה. מזה שלא עזר לו כלום ובסוף, בסוף הכבוד והתהילה השיגו אותו למרות שבוודאי מאס בהם.
שמעתי עליו מהרב דוד סתיו שהיה בעל מנגן עם נפש עדינה.
הרב אבי היה גם מחנך בתיכון הימלפרב שאיבד במלחמה כמה מטובי בוגריו. יש המון תכונות חשובות למחנך, אבל נפש עדינה היא בהחלט אחת החשובות שבהן.
יודעים מה? גם מבלי להכיר את הרב אבי, ברור לי שאם תלמיד שלו היה עובר חרם והרב אבי היה באמצע חופשה, הוא היה עוזב הכול ונותן את כול כולו בשביל להציל את נשמתו של אותו תלמיד.
אין לי שאלה בכלל...
ובינתיים, אני רק מסתכל על תמונות של הרב אבי עטור בתפילין עם החיוך המבוייש. עם המבט של הרוח של אדם שיודע את מקומו בעולם. שלא מנסה לכפות את עצמו על המציאות אלא זורם על גביה כמו גלשן מיומן שמתמזג עם הגלים. רואה וחושב לעצמי:
אלוהים, איזו אבדה.