אליעזר גולדברג, אחיו של הרב אבי ז"ל ששימש רב בית הספר הימלפרב ושנפל בלבנון, שוחח עם ערוץ 7 על דמותו המיוחדת.
"הוא היה איש משפחה. הוא היה אח, הוא היה אבא, הוא היה איש של רחל. ועם כל זה שהוא היה איש ציבור, בסוף הוא גם היה איש של פרטי. הוא היה איש של שילובים שידע לעשות את הכל. מגיעים לשבעה כל כך הרבה אנשים ומספרים דברים שלא ידענו, איך הוא הספיק בכל כך מעט שנים, עם 24 שעות ביום, להספיק כל כך הרבה דברים. הכל בשקט, בצנעה, בלי לספר, רק לעשות, לחבר, להרבות באהבה ונגינה. תמיד הבית היה פתוח כביתו של אברהם אבינו ולא כקלישאה. היה אצלו מקום לכל אחד, אם זה בחיוך, אם זה במשפט, אם זה במצמוץ של עיניים והכל בענווה גדולה", מספר אליעזר בכאב.
הוא מסביר כיצד בעצם הגיע אחיו לתפקיד של רב צבאי לוחם. "הוא שירת בסדיר כגולנצ'יק, עם כל רוח הלחימה והמורשת, כשהוא מצליח להכניס לזה את רך התורה והשמחה. אחרי זה הוא המשיך במילואים כלוחם שנים רבות. לפני שנתיים הוא החליט שהוא רוצה להמשיך לתרום עוד ועשה קורס קציני רבנות צבאית אותו סיים בהצטיינות. הוא לא היה מוכן ללכת למפקדה של הרבנות אלא התעקש ללכת בשטח עם הלוחמים וכך הוא גם יצא לקרב האחרון בשטח.
חלק מהתפקידים של רב צבאי לצערנו, בגדודים לוחמים, זה זיהוי חללים. באירוע שבו הוא נהרג, הוא לא היה בחוד. היה כוח בחוד שנתקל במחבלים והוא נכנס בתור כוח חילוץ ושם מצא את מותו", מוסיף אליעזר.
עוד הוא מציין כי מבחינת אחיו לא היתה כלל שאלה בנושא. "הוא קיבל פטור כבר לפני תשע שנים וחצי כשנולד לו הילד השישי והמשיך כלוחם בגולני לעשות מילואים".
גולדברג מסביר את קריאת המשפחה לפוליטיקאים לבוא לניחום האבלים רק בזוגות של מחוקקים משמאל ומימין - כדי לקדם מסר של אחדות. "עוד לפני המלחמה, בזמן הקרע הגדול בעם, לאבי ורחל היה חשוב לקרב ולחבר בין הקצוות. הם עסקו בזה במעגלי שיח של מתנגדים ותומכים ברפורמה המשפטית. הם לא ראו בזה קצוות אלא חיבורים והבינו שברגע שיושבים ומדברים, מבינים שכולם רוצים בטובת העם והמדינה ורוצים עתיד טוב יותר".
הרב אבי גולדברג ז"ל מוזכר בימים האחרונים - במסגרת הויכוח על חוק הגיוס - כמי שמגלם בדיוק את השילוב בין תורה וצבא.
"אבי היה איש של חיבורים - בתורה ובצבא. הוא לא חשב שהתורה סותרת את הצבא ולא שהצבא סותר את התורה - אלא הכל זה מקשה אחת. אפשר להיות גם רב וגם לוחם", מדגיש אליעזר.
הוא מוסיף, "אבי היה איש תורה ברמ"ח אבריו, הוא אהב תורה ולמד בלי סוף ואני בטוח שגם באפוד שלו כשנהרג היו ספרי קודש. הוא גם חיבק את החרדים. היו בשבעה חסידי בויאן שפגשו בו. הוא האמין וידע שגם אחינו החרדים בסוף הם חלק מאיתנו ורצה שהם יישאו בנטל. בשנה האחרונה היא השאיר בית עם שמונה ילדים במשך 250 ימים. הוא השאיר את תלמידיו ויצא לקרב על התורה, על העבודה ועל גמילות חסידות. הוא לא חשב שהוא נלחם פה רק על מדינת ישראל, אלא גם על עם ישראל ותורת ישראל.
אני מבקש לקרוא בשמו - ולא בשמי - לאחינו החרדים: 'אתם חלק מאיתנו, אנשים אחים אנחנו. התורה היא תורת חיים, והחיים פה לצערנו דורשים מאיתנו להילחם ולצאת למלחמת מצווה. אנחנו לא באים ממקום של מחלוקת, שנאה או הפניית אצבע מאשימה. אבל מבקשים שתצטרפו אלינו ותהיו חלק מאיתנו. אל תסתירו את הפאות והזקן, אל תפחיתו בלימוד התורה ובשמירת המצוות, אבל תדעו שאפשר ואבי הוכיח את זה בחייו ובמותו", מסכם האח השכול.