הפרשה נפתחת כשאברהם אבינו נמצא במצב של גילוי שכינה - "וַיֵּרָא אֵלָיו ה'", ואז, בזמן שאברהם מתנבא, מגיעים שלושת המלאכים. הגמרא בשבועות (לה, ב, וכך גם רש"י כאן על פסוק ג') מציגה שני פירושים בנוגע לפשט של הפסוקים האלה:
התיאור "וירא אליו ה'" מפורט בהגעת המלאכים. המפגש עם הקב"ה נעשה דרך המלאכים (כך גם ברשב"ם כאן, וברמב"ן שמביא גם את הרמב"ם במורה נבוכים).
אלו שני מאורעות נפרדים – הנבואה ("וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא") וקבלת האורחים ("וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו"). (וכך מפרש הספורנו כאן).
נרחיב בנוגע לפירוש השני. קבלת האורחים מחייבת לצמצם את גילוי השכינה. אברהם מפציר בקב"ה שלא לעוזבו על אף שהוא מתפנה להכנסת אורחים: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ", והוא רץ לקבל את האורחים. מכך לומדים, אומרת הגמרא, שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה.
עולה כאן נקודה מדהימה: כל חייו אדם פועל כדי להתקרב אל הקדוש ברוך הוא, להרגיש יותר קרוב אל הטוב האלוקי המוחלט, אל האמת האלוקית המוחלטת. בני הנביאים מתאמצים ומתקדשים להכין את עצמם לנבואה (ראו רמב"ם הל' יסודי התורה, ז, א). אברהם, לעומת זאת, כבר נמצא במצב של גילוי שכינה, הוא יושב והקדוש ברוך הוא נגלה אליו. פתאום מגיעים אורחים. האם יעזוב את גילוי השכינה לטובת המצווה? מצוות הכנסת אורחים היא מצווה רגילה ותדירה, מצווה ככל המצוות. האם בשבילה יש לעזוב חוויה רוחנית כזאת גדולה?
התשובה היא כן. הדבר כתוב במסכת אבות (ד, יז): "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". המעלה בעשית מצווה בעולם הזה, שבו אפשר לעשות מצוות ולהתקדם, חשובה וגדולה מאשר החוויה הרוחנית שזוכים לה בעולם הבא, שבו אין עוד דרך לקיים מצוות. ומאידך, החוויה הרוחנית בעולם הבא גדולה מכל לעין ערוך מזו הקיימת בעולם הזה, כהמשך המשנה: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". כל קורת הרוח שאפשר לקבל בעולם הזה לא מגיעה לשעה אחת של העולם הבא, גם אם מדובר בחוויה רוחנית אדירה, מעין העולם הבא, כמו נבואה.
מה מיוחד דווקא בהכנסת אורחים? הכנסת אורחים פירושה לראות מישהו זר. לכאורה אין לי עניין איתו, בשונה מחולה שהולכים לבקר, או אבלים שהולכים לנחם, או הלוויית המת – בכולם, בדרך כלל, המצווה מתייחסת אל מישהו שיש איתו היכרות מוקדמת ויחס אישי כלשהו, ועכשיו קרה לו משהו. אבל בהכנסת אורחים, מדובר באדם זר – יכולתי שלא להתעסק איתו בכלל, אבל אני בוחר לקחת אחריות ולהכניס את האורח אליי הביתה.
ניתן לחדד זאת על ידי הנגדה בין שתי המילים: "הכנסה" ("הכנסת אורחים") ו"קבלה" ("קבלת פני שכינה") – ב"קבלה" האדם לא עושה שום דבר, הקדוש ברוך הוא מגיע והאדם הוא בעמדת מקבל, ואילו ה"הכנסה" כל כולה פעילות של האדם. בעולם הזה אנחנו מעדיפים לעשות, אפילו מצווה אחת, מאשר לחוות חוויה רוחני, גבוהה ככל שתהיה.
גם לבחורים בישיבה תמיד אני אומר: אתם נמצאים בעולם התורה, באתם להיות עמלים בתורה. נכון, "עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה עמהם", אבל לא בשביל החוויה הרוחנית של גילוי שכינה הגעתם, אלא בשביל העמל – להיות עמלים בתורה, להתקדם ולעשות. זאת בשל חשיבות התורה: התורה מגינה על עם ישראל, התורה מצילה את עם-ישראל, התורה מצדיקה את קיומו של עם-ישראל כמחבר שמיים וארץ, ואת קיומו של העולם כולו - "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמיים וארץ לא שמתי".
אף בנוגע לצבא, האמירה דומה. שמעתי בעבר רב גדול וחשוב שאמר: "אני לא מבין איך אנשים לא הולכים לצבא, יש שם גילוי שכינה ממש, הקדוש ברוך הוא מלווה את החיילים שלנו, הולך איתם בכל מקום; ניתן לראות בחוש את רוממות הרוח". הדברים אמיתיים ונכונים, אבל אנחנו הולכים לצבא קודם כל בגלל החובה שבמלחמת מצווה, חובת הצלת ישראל מיד צר. העשייה שבצבא, לשמור על עם ישראל, לפגוע בקמים עלינו לרעה, לחזק את חברינו הנלחמים איתנו כתף אל כתף, היא הלב של השליחות ביציאה אל הצבא. על אף שנפגשים גם בגילוי השכינה, לא עבורו מתגייסים, אלא בשביל עצם העשייה.
בעולם הזה אנחנו בעיקר מחפשים את העשייה, שתביא לידי ביטוי את השליחות המשמעותית שלנו ותוציא אותה מהכוח אל הפועל. אנחנו מתפללים לקדוש ברוך הוא, במיוחד בשנה כזאת, שתשרה שכינה במעשה ידינו. אנחנו נעשה ונפעל – בצבא, בעולם התורה, בכל מרחבי החיים, בהכנסת אורחים, בדאגה לכל המשפחות ובתפילה על החטופים. אנחנו נעשה את כל מה שאנחנו יכולים לעשות, והקדוש ברוך הוא ישרה את שכינתו, ומתוך כך גם נזכה גם להצלחה בניצחון על אויבינו ובהשבת החטופים, וגם נזכה לחוויה הרוחנית הנשגבה ביותר שניתן להגיע אליה בעולם הזה.