המרדף המסוכן אחרי השינוי

לא מזמן נחתה על שולחני הזמנה נוספת ליום עיון שמוקדו שינוי וחדשנות במערכת החינוך.

שינוי וחדשנות הפכו לשם נרדף להצלחה ומצויינות. נדיר למצוא כותרת לימי עיון בנושאי חינוך שלא תופיע בה המילה שינוי על הטיותיה השונות. שינוי, חינוך אחר, בתי ספר ייחודיים, התאמת הלמידה למאה העשרים ואחת, חדשנות – אִין. הפקת לקחים, התמקצעות, למידה מבתי ספר מנוסים ומצליחים, שיפור, התקדמות – אאוט.

מדובר בתפיסה כללית שעוטפת את מערכת החינוך. תפיסה שמעלה את השינוי והחידוש על ראש שמחתה ומשקיעה סכומי עתק בתוכניות ייחודיות ובבתי ספר ניסויים. להתנהלות מסוג זה אין אח ורע בשום מערכת מקצועית אחרת.

בשום מערכת שהיא ההשקעות לא ממוקדות בשינויים וברפורמות אלא בניסיון, במקצועיות ובהתמקצעות. מתי לאחרונה ביקרתם בבית החולים הדמוקרטי? או במוסך הניסויי? במערכות מקצועיות הסיסמא היא שיפור והתקדמות. סימן רע למערכת הוא כשהשינוי והחדשנות מחליפות את ההתקדמות, השיפור והניסיון.

המרדף אחרי השינוי והחדשנות, והזלזול בניסיון ובמקצועיות אינו תופעה מקרית. הוא נובע מתפיסת עולם מסודרת שהשתלטה על חלק ממערכת החינוך. תפיסת עולם היונקת את שורשיה מהגישה הפרוגרסיבית. ידידי כאח לי, הרב חיים נבון הוציא ספר חשוב מאוד בנושא זה. "תתיישנו". בספר הוא מנתח לעומק את היחס המזלזל והמתנשא של תפיסת עולם זאת כלפי העבר ואת הנזקים שהיא חוללה ומחוללת.

לא ניתן להתמודד עם הגישה הפרוגרסיבית והשלכותיה מבלי להבין לעומק את שורשיה ומשמעותה. בספר המקיף של הרב נבון נעשה ניסיון ראשוני ומוצלח לשים את הדברים על השולחן. דבריו רחבים מאוד ומקיפים כמעט כל תחום בחיינו אבל לענייננו אצטט תמצית מדבריו בנושא החינוך והרוצה להרחיב יעיין במקור.

אבי התפיסה החינוכית הפרוגרסיבית היה המחנך והפסיכולוג האמריקני ג'ון דיואי (1859-1952). ההיסטוריונית הילדה ניטביי כתבה שדיואי היה לבני דורה, באמצע המאה העשרים, מה שאריסטו היה לימי הביניים: לא רק "פילוסוף", אלא "הפילוסוף", בה"א הידיעה.

הרב נבון עומד על כך שגישתו החינוכית של דיואי עברה מספר גילגולים, "החסידים הראשונים של החינוך הפרוגרסיבי האמינו שבתוך כל ילד גנוזה תבנית פנימית, שתביא אותו להתפתח בדרכו שלו לקראת ערכים חברתיים מוסכמים. במהלך המאה העשרים, עם התפוגגותה של הוודאות הערכית ועליית הרלטיביזם, שומעים פחות ופחות על היעדים הערכיים המוסכמים של החינוך – הן בנוגע לאישיותו של הילד היחיד, הן בנוגע לדמותה של החברה כולה. הקִדמה כשלעצמה הפכה ליעד חינוכי עילאי."

הסופר והפוליטיקאי ס' יזהר ניהל קמפיין אישי מתמשך נגד "חינוך לערכים", ובמקביל לציטוטים מדיואי הבהיר מהי מגמת החינוך לדעתו: "החינוך הוא ההנעה להמשיך במסע ולא להיעצר ולא לרדת... ולהוסיף ולנוע מכעת אל כעת, להוסיף תמיד ולהיפתח יותר, ולא לחדול... להתמיד ולנוע בהרפתקה של גילוי".

תופעה זאת לדברי הרב נבון הובילה לכך ש: "החינוך הפרוגרסיבי נסמך במאה העשרים ואחת על תערובת משונה של חוסר ביטחון עצמי מצד המורים – מי אנחנו שנגיד לילד מה לעשות? – יחד עם ביטחון גמור ומוחלט ביכולתו של הילד להתפתח מתוך משאביו הפנימיים. אם אין אמת מידה מוסכמת בנוגע ליעדים הערכיים של החינוך, קשה להבין איך אפשר למדוד בדרך כלשהי את התפתחות אישיותו של הילד.

איך אפשר לדעת אם חינוך פרוגרסיבי הצליח או לא, אם אין לנו שום ציפייה מוגדרת מבוגר מערכת החינוך? אם אין טוב מוחלט, אם אין מערכת ערכים מוסכמת, אם לכל אחד יש האמת שלו, מאליה מתעוררת השאלה למה בכלל לחנך; הרי האישיות הבוסרית של התלמיד הצעיר לכאורה אינה טובה פחות מכל אישיות אחרת."

אדגיש את המובן מאליו. התחדשות הכרחית בכל מערכת. חכמינו הדריכו אותנו שבכל יום יהיו דברי התורה בעינינו כחדשים. מערכת שלא מתחדשת נובלת וקורסת. אבל יש התחדשות ויש חדשנות. יש התחדשות של צמיחה ויש חדשנות לשם חדשנות, שינוי לשם שינוי. יש צמיחה של עץ המוסיפה לגזע המושרש היטב בקרקע ענפים ועלים חדשים בכל יום, ויש תנועות שינוי תזזיתיות של דגים הזזים מכאן לשם ומשנים את מסלולם בכל רגע אבל אינם מתקדמים לשום מקום

נתיישן ונתחדש. נוסיף ענפים ונעמיק שורשים. רק כך נוכל לשפר את מערכת החינוך שלנו.