היכולת לצאת אל "השדה" – אל עולם המעשה ואל המלחמה, מתוך מבט של תורה – מתוך הבירור הפנימי של ייעודו של עם ישראל, היא תכונת יסוד של עם ישראל. תכונה זו באה לידי ביטוי במשפט ההקדמה בברכת יצחק ליעקב: "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'".

פרשתנו מתייחסת ל"שדה" מספר פעמים. למעשה, כבר בסוף הפרשה הקודמת אנו פוגשים את יצחק היוצא "לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה". חז"ל אומרים על כך, שיצחק תיקן את תפילת מנחה. כשרבקה רואה אותו מרחוק, היא אומרת: "מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ". יצחק אוהב את המרחב הרוחני של השדה, ובו הוא מתהלך לפני ה'.

לאור זאת, מובן מדוע כשנולד ליצחק ילד שהוא "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה" – עשו, יצחק אוהבו. יצחק מרגיש שיש פה ילד שיכול להמשיך את דרכו. הוא איש שדה. אף בהגדרת שליחותו של עשו בהכנת הסעודה, מורה לו יצחק: "וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד". יצחק רואה את השדה כמרחב הפעולה העתידי של זרעו, והוא רוצה לראות איך זה בא לידי ביטוי אצל ילדיו.

כידוע, במקום עשו, מגיע יעקב, ואף לו ריח שדה. ולא סתם שדה, אלא שדה שבו שורה ברכת ה': ""כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'", וחז"ל אומרים שיצחק הרגיש בריחו של גן עדן. כיצד שורה ברכה זו? יעקב ניגש אל השדה, מתוך זהותו המיוחדת, מתוך היותו איש תם יושב אוהלים, העוסק בבירור דרכו המיוחדת של עם ישראל בלימוד התורה. כאשר ניגשים אל השדה מתוך עומק זה, ניתן להרגיש שדה במדרגה אחרת לגמרי, המהווה רומה נוספת על שדה התפילה, שדהו של יצחק.

עשו, לעומת זאת, ניתב את כוחות השדה למקומות שליליים. כפי שמובא בתחילת הפרשה, "וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף". רש"י מזכיר שיש בביטוי הזה רמז לשפיכות דמים, לפי הפסוק "עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים" (ירמיהו ד, לא). השדה הפתוח נתפס אצל עשו כמרחב פרוץ, שאין בו חוקים ואין בו מוסר. כפי שנאמר בקין ההורג את הבל, "וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה" (בראשית ד, ח).

וכשעשו חוזר עייף, לא אכפת לו שום דבר. הוא מוכן למכור את הבכורה בנזיד עדשים. התורה מתארת שעשו מבקש או אף דורש: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי". עשו רואה רק את הצבע של המאכל, את הצד החיצוני והחומרי. עשו חווה את השדה כמרחב חומרי לחלוטין. הוא לא רואה שם את מה שראה יצחק אבינו - מרחב לתפילה, שבו על כל צמח יש מלאך שאומר לו גדל. הוא ודאי לא רואה את השדה כמרחב של הופעת התורה, כיעקב אבינו היוצא לשדה מתוך בית המדרש. מבחינת עשו זה חומר ותו לא. לאור זאת, מובן הפסוק החותם את פרשיית מכירת הבכורה: "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה", אוסף פעילות נמהרות המשקפות יחס של ביזיון לכל דבר עמוק יותר, כמו בכורה. זהו מבטו של עשו.

בכך, עשו מאבד את הזכות להמשיך את דרכו של יצחק בשדה, והבכורה עוברת אל יעקב, היוצא אל השדה מתוך אהלה של תורה. לכן מיד עם לבישת הבגדים שהכינה לו אימו, מריחים בו ""כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'". ניתן לראות את הברכה של התורה היוצאת עם יעקב אל השדה ומופיעה שם.

אנחנו במלחמה, יצאנו כולנו אל שדה הקרב. יצאנו מתוך הבית: מבתי-המדרש ומבתי-הספר, מבתי-החרושת ומבתי-התוכנה, מבתי-העסק ומבתי-ההשקעות. יצאנו יחד מכולם אל השדה. ובשדה אנחנו צריכים את הליווי האלוקי, את ברכת השם שתלווה אותנו מתוך הבית, בית-התורה, אל מרחב השדה. אנחנו קוראים לקדוש ברוך הוא, כקריאתה של כנסת ישראל בשיר השירים: "לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים".

יש תהליך ההולך ומתפתח. אנחנו רוצים לראות את הקדוש ברוך הוא שם איתנו, מלווה את חיילינו, עוזר לנו להחזיר את החטופים שלנו ולהשיב את כל החיילים בריאים ושלמים הביתה. כי זו היכולת המיוחדת של עם ישראל – מתוך לימוד התורה, מתוך בירור זהותנו, מתוך היותנו בנים של הקדוש ברוך הוא – לצאת אל השדה יחד עם ליוויו של הקב"ה. אנו מתפללים ומקווים שיתקיים בנו מה שהתקיים ביעקב אבינו: "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'".