איני יודע האם הסכם הפסקת האש בלבנון הוא טוב או לא טוב מבחינה ביטחונית; זהו גם לא תפקידם של רבנים לחוות דעה בנושאים הללו. הנושא הוא מהי העמדה הרוחנית-נפשית מול המציאות הנוכחית?
בפרשת תולדות שנקרא השבת ישנן שתי דמויות מנוגדות - עשיו ויעקב. חז"ל מלמדים אותנו שעשיו הוא אב טיפוס של אדם שמחפש שלמות ונוחות בכל מחיר (נקרא שמו "עשיו" כי נולד "עשוי ומגודל").
המקובלים דורשים ש"עשו" (בלי יו"ד) בגימטרייה "שלום". עשיו מוכן למכור את בכורתו תמורת הנאה חומרית של נזיד עדשים, ואין לו שום בעיה למכור ערכים תמורת שלום זמני. יעקב לעומת זאת נקרא על שם ה"עקב" איבר הגוף שאחראי על ההליכה והתנועה. הוא "איש תם יושב אהלים" – כדוגמת אהל ארעי שמתנייד ממקום למקום כך יעקב מוכן להיאבק על האמת גם אם יהיו טלטלות בדרך ארוכה.
יתכן שמשיקולים אלו ואחרים הפסקת האש במתכונתה הנוכחית היא חיונית, אולם כדאי לא להיכנס לעמדה של "שלום" ו"הגענו ליעד". כולנו מבינים שזוהי הפסקת אש זמנית במקרה הטוב. הלחימה תתחדש בעתיד – עוד שבוע, חודש או חמש שנים.
צריך לשמוח בהישגים המופלאים שמדינת ישראל הצליחה בשנה זו, לכאוב על אותם דברים שעדיין לא הושלמו, ובעיקר – לא לנוח על זרי הדפנה אלא להתכונן להמשך; וההמשך יגיע.