מלחמת האזרחים החדשה-ישנה בסוריה שהתחדשה השבוע, הזכירה לי את מלחמת עיראק השנייה בהיותי בגיל כיתה ח'.
באותה תקופה הלכנו לבית הספר עם מסכת אב"כ בתוך קופסת קרטון מחשש לירי טילים כימיים מעיראק על ישראל. נעשו בבית הספר הדרכות ללמד כיצד מזריקים מזרק אטרופין במקרה שחלילה יהיה צורך.
זכור לי גם שסביב אותה תקופה היה חשש גדול מירי טילים מסוריה על ידי אסד, והיו דיבורים על 'ההכרח לעשות הסכם שלום' עם סוריה, כי אחרת אוי ואבוי ממחיר המלחמה איתם. עבור הסכם זה ישראל כמעט ומסרה את רמת הגולן.
אך לאחר כמה שנים, ולהפתעת רבים, התקיים בסוריה הפסוק "וסכסכתי מצרים במצרים", צצה מלחמה פנימית בסוריה, שהורידה את האיום מסוריה על ישראל מסדר היום. עד שהגיענו עד הלום שצה"ל נכנס ויוצא עם חיל האויר ומטפל בבעיות ביטחוניות לפי הצורך כדבר של שגרה – מה שלפני כן היה בגדר חלומות באספמיא.
בדומה לכך במשך שנים רבות היה חשש כבד (ומוצדק) מיכולות הטרור של חיזבאללה. מלחמת לבנון השניה הותירה צלקת על העורף הישראלי, כאשר ההערכות היו שבמלחמה חדשה עם חיזבאללה יספוג העורף הישראלי אלפי טילים ביום, בניינים רבים יקרסו, ויפגעו תשתיות חיוניות של חשמל, מים ותקשורת.
כשהתפללנו לישועה איני יודע מי העז לחלום על מבצע מדומיין שיביא למפלה כה רבה וגדולה בבת אחת למחבלי חיזבאללה. המבצע התכתב בסגנונו עם ניסי התנ"ך ומלחמות השופטים. אבל זה עוד לא היה הכל. 'עוד זה מדבר וזה בא', ישראל חיסלה את ראש הארגון, נסראללה, שהיה סמל לטרור, ובמידה מסוימת מותו היה משמעותי עוד יותר מחיסול ראשי מרצחי החמאס.
חז"ל אומרים ש"משיח בא בהיסח הדעת" (סנהדרין צז). גם שאול הלך לחפש אתונות ומצא מלוכה. הרעיון שלומדים מכך הוא שישועת ה' לא מגיעה בהכרח לפי התסריט שחשבנו, וזאת מפני שהיא מגיעה מעולם יותר עליון מהעולם שלנו.
כשיעקב היה בדרכו לחרן, הוא הלך לישון על ערמת אבנים, אך בחלומו מגלה שהמקום ששכב בו הוא מקום מקודש, "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי". ומה שהיה נדמה לו כ"סתם" מקום, "אין זה כי אם בית אלוקים, וזה שער השמים". יעקב אבינו מכיר בקדושת המקום, אך אינו נשאר אדיש, אלא מתפלל תפילה לה' "אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה... והיה ה' לי לאלוקים".
יתכן ולחלק מהקוראים המסר אליו אני חותר ירגיש פשוט ומובן מאליו, אך גם אנחנו צריכים להכיר בהשגחה המיוחדת שקורית איתנו בימים אלה. הטבע האנושי מאפשר להמשיך הלאה בלי להתייחס יותר מידי, וכבר אמרו חז"ל: "אין בעל הנס מכיר בניסו" (נידה לא א).
הניסיון מול הישועות הגדולות שה' עשה לנו הוא לא לקחת אותם כמובן מאליו, אלא ללמוד מהם, עד כמה כל תפילה וכל התעוררות שלנו יכולה לשנות את גורלנו לטובה, בצורה שלא העזנו לדמיין. ההלם וההפתעה החיוביים שהרגשנו בעקבות הישועה, צריכים לפקוח את עינינו ולשמש לנו כתקדים – אל מול צרות ואתגרים אחרים, אל לנו לומר נואש. מי שעזרנו עד הנה, הוא יעזרנו גם היום ובכל יום. "בטח בה' ועשה טוב" (תהלים לז ג).