עם תום השלושים על נפילתו של רס"ר במיל' שלמה אביעד ניימן שנפל בקרב בדרום לבנון, מתארחת באולפן ערוץ 7 נעמה אמו המספרת על נפילתו, על אישיותו המיוחדת ועל התובנות המחזקות אותה, תובנות שבכוחן לקרב את העם כולו לתודעת הגאולה.
כשברקע תמונתו האחרונה מספרת נעמה על המבצע האחרון בו השתתף שלמה אביעד, כיבוש ג'אבל בלאט, הר הצופה דרומה עד חיפה ובמשך זמן רב נחשב בצה"ל כיעד אסטרטגי שחשוב יהיה לכבוש. הקרב לכיבושו של ההר נמשך שלוש שעות ובמקום נמצא אמל"ח רב.
"כמה רגעים לפני שאביעד נהרג יחד עם עוד שלושה חברים שלו מצאו מצבור נשק ענק שיעד לזרעית, מוכן להפעלה, רימונים בווסטים מרחק דקה או שתיים של נסיעה בטרקטורון לזרעית. הכול היה מבחינתם מוכן", היא מספרת.
"השטח שם היה מאוד סבוך, מה שמאוד הקשה גם על חילוץ הפצועים ובהמשך ההרוגים. ה סבוך עד כדי כך שלא ניתן היה לשאת את האלונקה בארבעה והיה צורך שאחד יחזיק את האלונקה בכל צד", מוסיפה נעמה ומתארת את גבורת הלוחמים והמסירות ברגעים ההם.
שלמה אביעד נקרא כך על שם אביה של נעמה, שלמה ז"ל, ולשם הוסיפו ההורים את השם אביעד בתקווה אמונה ותפילה שיישאר איתם לעד. "בזמן הקצר שהיה לו הוא פעל הרבה, עשה הרבה דברים. הוא לא יכול היה לנוח. החיילים סיפרו שכשכולם נחו בהפוגות הוא היה מחפש מה אפשר לעשות בשביל החיילים, הביא לעזה כורסת מסג' שהוא קנה ביד שתיים, כל הזמן במחשבה איך להנעים את החיים של כולם, קנה לכולם שקי שינה, דאג לתרומות שבהם קנה ציוד לכולם, כשהיו שבועיים באימונים הוא דאג שיהיה שם שולחן פינג פונג".
יחד עם אחיו הגדול עבד אביעד בחברת ''קרתא', שם שימש כסמנכ"ל ו"זכה להניע הרבה פרויקטים בבניית ירושלים", אומרת נעמה ומציינת כי משרדי החברה הראשונים היו בבניין בו ממוקם כעת אולפן ערוץ 7.
נעמה מספרת על החזון שכתב בנה בתקופת השהות בעזה. את הדברים הוא הותיר אחריו בפתקים כמעין צוואה, דברים עליהם סיפר לרעייתו, שיר. לאחר נפילתו כאשר הגיע מכשיר הטלפון שלו למשפחה נחשפו בני המשפחה לתכנים המיוחדים כמו ההמלצה לקחת את החיים בקלות, להבין שלצד חשיבות הפרטים חשוב גם לדעת להרפות ולשחרר, "הוא כתב לחיות בתודעה של שפע אבל לא להתחבר לכסף, וכך הוא גם חי. הוא היה קונה דברים ובתוך רגע יכול לתת אותם לאחרים. הוא היה בנתינה אינסופית".
לצד אהבתו לעולם הטכני ובו לטרקטורונים אהב אביעד את לימוד התורה וחש געגוע עמוק לשנות לימודיו בישיבת 'נתיבות יוסף'. בגיל צעיר, מציינת נעה, כבר היה אביעד יו"ר המזכירות במצפה יריחו וגם אחרי שעזב המשיכו אנשי המזכירות להיוועץ בו. הרב קרוייזר, רב הישוב, סיפר שבכל נושא בו היה צורך בהתייעצות קרו לו, לרב, ולאביעד. "הוא היה דוחף הרבה פרויקטים במצפה יריחו. בשכונת הקראוונים שבה הוא גר בנו מבני ציבור והוא אמר שהדבר החשוב ביותר הוא להקים קודם כל בית כנסת שאותו הוא זכה לראות חודש לפני שהוא נהרג".
"היו לו יחסי אנוש מדהימים. בשכונה שלו קראו לו 'אהרון הכהן'. הוא היה משכין שלום בין אנשים. בכל מריבה הביאו אותו. הוא נהג לומר שהוא לא מבין למה אנשים מסתבכים כשהכול כל כך פשוט, למה עושים סיפור מכל דבר".
נעמה מוסיפה ומספרת על המדרשה שהקימה, מדרשת ביל"ו, שתכליתה לסייע לאנשים להיכנס לתודעת הגאולה. "יש שלושה סוגי תודעה, תודעת עץ הדעת, שרוב האנשים חיים בה והיא תודעת טוב מול רע, שחור ולבן, נכון ולא נכון, מווה מול חטא, וכשעולים לתודעה גבוהה יותר של עץ חיים מבינים שהטוב והרע מגיעים מאותו שורש ואז יותר קל לקבל את הרע. תודעה עליונה יותר הא תודעת הייחוד שנמצאת מעל עצי העקדה ובתודעה הזו אנחנו מבינים שהכול טוב כמו שהוא, הכול זו אלוקות ואין עוד מלבדו כדרך חיים ולא כסיסמא. מתבטלים למציאות וכך לומדים לחיות בתודעה של אלוקות בתוכנו. זו התבטלות שיכולה להגיע רק מתוך הבנת הגדלות של כל יהודי ויהודי".
משמעות התודעה הזו היא לדעת לחוש את הכאב מתוך הבנה שהאדם מעורסל באור האלוקי, כלשונה של נעמה, "כשהכאב בתוך האהבה האלוקית הוא נחווה כחיצוני לאהבה. חווים את הכאב וזה ברור, אבל יחד אתו חווים את אהבת ה' שיש לכל אחד ואחד מעם ישראל".