כשעם ישראל נמצא במלחמה, תמיד במקביל למלחמה הפיזית כאן בעולם יש גם מערכה רוחנית שאותה עם ישראל צריך להוביל.
בפרשת וישלח אנחנו רואים את זה ממש לאורך כל התהליך של העמידה מול עשו. כבר בשלב ההיערכות, יעקב נערך לדורון, לתפילה ולמלחמה. דורון ומלחמה הם טכניקות פיזיות כאן בעולם – משמעות הדורון היא לתת משהו לאויב כדי שיבין שבעצם יש פה פוטנציאל לידידות ולא חייבים להילחם, ואילו המלחמה היא העימות הממשי עצמו. במקביל אליהם ניצבת התפילה, שהינה החלק הרוחני.
לפני שיעקב פוגש את עשו, התורה מתארת מפגש מיוחד במינו: "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". חז"ל אומרים שזה שרו של עשו, וכך נראה אכן מההקשר: מאבק זה מתואר התורה בין היערכותו של יעקב אל המפגש עם עשו ובין המפגש עצמו.
בעקבות מאבק זה מקבל יעקב שם חדש – ישראל, "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". תמיד המערכה של עם ישראל היא במקביל עם אנשים – המאבק הארצי הפשוט, ועם אלוהים – עם אותו שר רוחני, עם אותו ערך שאותם מייצגים אותן אומות שנלחמות בעם ישראל. יש מאבק איתנים בשאלה: מי יוביל את העולם? האם הטוב והחסד והאמת האלוקית שאותם עם-ישראל מייצג בעולם, או החרב שאותה עשו מייצג בעולם?
יעקב ועשו נערכים להתמודדות זו. אבל בסופו של דבר, כאשר הם נפגשים פיזית, אין קרב. עשו מבין שהמערכה נגמרה כבר בעמידה של יעקב מול המלאך. אחרי המאבק עם המלאך כתוב "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ". הרמב"ן מסביר ש"לא יכול" נובע מהחלטתו של הקב"ה, שהרי הוא מלאך – הוא יכול בדיוק מה שהקב"ה מאפשר לו לעשות.
הזיקה בין המערכה הרוחנית למערכה הגשמית עולה במובן אחר, גם במקום נוסף בפרשה. לאחר מעשה שכם מובא "וַיְהִי חִתַּת אֱ-לֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב". הכרעת התודעה של האויב משפיעה ישירות על שדה הקרב, וכאשר יש חיתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם, הם לא רודפים אחרי בני יעקב. כאשר המערכה הרוחנית מוכרעת, גם המערכה הפיזית מוכרעת.
חז"ל מתארים את זה עוד יותר לעומק (בראשית רבה פרשה עז אות א) כשהם חוזרים לפסוק "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" ומקבילים אותו לפסוק "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ישעיהו ב, יא ויז). באחרית הימים, כולם מכירים בעליונותו ואחדותו של הקדוש ברוך הוא. יש א-ל אחד, ואותו מייצג עם-ישראל בפועל בעולם. באופן דומה, חז"ל אומרים (גמ' ברכות ו, א) שכשם שאנו מכריזים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), הקדוש ברוך הוא אומר: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" ( דברי הימים א, יז, כא).
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" – לא מתמצה רק בפן הטכני שיעקב חזר על פכים קטנים, לבדוק שלא נשאר שום דבר. האמירה היא עקרונית: באופן מהותי, יעקב עומד לבדו מול כל העמים. לכן "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" מוקבל ל"וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא". אנחנו מייצגים את האמת האלוקית המוחלטת ואת הטוב האלוקי ואת השפע המופיע עם ההופעה האלוקית.
גם היום, כשהגויים באים ומנסים לפגוע בנו, ובכך לפגוע בנוכחות האלוקית כאן בעולם – אנחנו נערכים לדורון, לתפילה ולמלחמה.
"דורון" - לפעמים הדורון מצטייר לנו כסוג של פרוטקשן ופרס לטרור, שממש לא מגיע לאויב שלנו. אבל לפעמים הוא חלק מהטכניקות שבהם צריך לפעול כאן בעולם הזה.
"מלחמה" - מלחמה צריך להילחם מלחמת חורמה עד השמדת אויבינו, ועד להשבת חטופינו.
כיצד ניתן לדעת מה הרגע הנכון לדורון ומה הרגע הנכון למלחמה? לשם כך אנו צריכים שהקדוש ברוך הוא יתקן אותנו ואת המנהיגים שלנו בעצה טובה, כדי שנדע מה לעשות בכל רגע נתון.
"תפילה" - יעקב לימד אותנו שצריך תמיד להיערך למאבק המעשי הן בדורון והן במלחמה, אבל במקביל חייבת לבוא התפילה, המערכה הרוחנית.
אנחנו מקווים לראות במהרה בסיום המלחמה שאנו נמצאים בה, כאשר אויבנו ניגפים לפנינו מכוח ההופעה האלוקית המלאה, ומתוך כך גם לראות "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" - באותו יום שבו "יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט).