
מספר שבועות לאחר ה 7 באוקטובר הצטרפתי לחטיבה 5 שהתארגנה לכניסה קרקעית וללחימה בצפון רצועת עזה. חיילים נמרצים, אנשי מילואים הלכו נחושים בעקבות מפקדיהם למלחמה בחמאס.
תחת אש אויב ובחיפוי פצצות מדויקות של חיל האוויר וארטילריה התקדמו אט אט הלוחמים עד שהגיעו ליעדם.
מפקד החטיבה בחר מבעוד מועד בית בשטח האויב שישמש כמפקדה קדמית והוא וחייליו מיהרו להיכנס אל המבנה הנבחר והתארגנו לשהייה ארוכה. אלא שלמרבה ההפתעה לא הונחו הלוחמים כמבקש מיד עם כניסתם למבנה להכין שקי פק"ל מלאי חול להניחם על חלונות הבית בכדי למנוע ירי צלפים ובמקום זאת נזרקה לחלל האוויר פקודה מפתיעה: "הוציאו את המכתבים ותלו אותם על הקירות".
מיד עם השמע הפקודה פרקו החיילים את התיקים מעל גבם והחלו להוציא עשרות מכתבים של ילדים מישראל ומחוצה לה עליהם צוירו איורים רבים, ברכות מרגשות ואיחולי ניצחון. "מדוע זה הדבר הראשון שאתה דורש מהחיילים שלך לעשות?" שאלתי את מפקד הכוח. "כי זהו הדבר החשוב ביותר" הוא ענה. "אני רוצה שהחיילים שלי יזכרו למה אנחנו כאן! אנחנו לא כאן סתם כדי לכבוש את עזה או כדי להרוג ערבים, אנחנו כאן כדי להבטיח את שלום הילדים האלה, אנחנו כאן עבור הדור הבא".
גם בסו"פש האחרון ובנוסף לפני מספר ימים התפרסמה בתקשורת התבטאותו החריגה של הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון : " ישראל מבצעת טיהור אתני ברצועת עזה ופשעי מלחמה" . מילים קשות, פוגעות, מזיקות אולם למרבה הצער לא חדשות ולא מפתיעות. פעם אמר , ועתה חוזר ומסביר.
זהו לא הבכיר הראשון מכוחות הביטחון המתבטא כנגד פעולות צה"ל מאז קמה מדינת ישראל וזוהי לא הפעם הראשונה בה אדם בכיר שהוביל בעברו פעולות והחלטות ביטחוניות משמעותיות יוצא כנגד ישראל באופן חריף. יהודים רבים בארץ ובעולם הוכו תדהמה מדבריו ושוב שאלו את עצמם: כיצד זה קורה? כיצד יכול מפקד בכיר לשעבר לצאת כנגד מדינתו, צבאו, פקודיו לשעבר וכנגד אזרחיו בזמן מלחמה? האם אלו ערכיו שהשתנו או שמא אנו אלו שהשתנינו ואכן הפכנו להיות מדינה אכזרית ופושעת לה צבא גזען ופולשני הנלחם מלחמות שההבדל בינן לבין הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה מסתכם בסוג האמל"ח והאויב?!
תהליך החלשות הרוח הלאומית ומתוך כך גם החוסן הלאומי הינו תהליך ארוך. מזה שנים רבות שהחברה הישראלית עוברת תהליך מתמשך של ערעור הרוח והאמונה בצדקת הדרך. תהליך ערעור הנרטיב היהודי-ישראלי המושתת כולו על המוסריות היהודית-ישראלית הינו פרי של האשמה מחוץ ותחושת אשמה הולכת וגוברת מבית. אט אט נתפסה על ידי חלקים בחברה כל פעולה או רעיון שיש בהם בסיס או הישענות על מקורות יהודים לחשוך ופאשיסטי מעיקרו. תהליך זה השליך באופן ישיר על האופן בו בחרנו וכלכלנו את צעדינו בסוגיית המאבק על הארץ והפעולות הנדרשות, המותרות והנצרכות בעת מלחמה.
כנגזרת מכך בחנו את עצמינו ופעולותינו לאור מערכת הערכים אותה תפסנו כעומדת בליבת הקיום והמלחמה על קיום העם והארץ. לכן אין פלא כי פעולות שזכו בעבר לשבח ואף אומצו ונתפסו כפעולות גבורה הראויות להערכה ולאימוץ מתפרשות בימים אלה לגנאי ומקבלות התייחסות שלילית ע"י אזרחים ומנהיגים וזאת משום שהעובדות אינן עומדות לעולם בפני עצמן ומשמעותן והיחס אליהן צומחת אך ורק מתוך הפרשנות שבני האדם מעניקים להם. כך גם הזהות היהודית העמוקה שהיוותה חלק בלתי נפרד מרוח העם ורוח צה"ל ולוחמיו החל מימי המחתרות ועד מלחמת ששת הימים שהתבטאה בשירים ובדברי מפקדים הפכה להיות זהות מאיימת אותה יש להסתיר ואף להדחיק בשל החשש מהתדמית המשיחית והפאשיסטית העלולה להידבק לצה"ל ולפעולותיו.
תהליך ארוך ומסוכן זה אינו נובע מהתפכחות או התבגרות לאומית. להפך, זהו תהליך הנובע מחלישות רוח והתכחשות לייעודנו, ייחודנו ותרבותנו הגורם לנו בין היתר לתפוס את תרבותנו וערכינו כזהים או שווים לזה של אויבנו ומתוך כך להתעלמות ממאווייו ולשיפוט מוטעה של אוסף פעולותיו עד לרגע בו הוא מוכיח לנו את עומק טעותנו וגודל סטייתנו כפי שקרה בהתקפה הנוראית ב 7 באוקטובר.
קולו של הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון אם כן אינו קול חדש בתיבת התהודה הלאומית. קולו ודבריו הינו הדהוד קול ישן שהחל להישמע כבר לאחר מלחמת ששת הימים שעה שבעוד רוב העם בישראל ראה בניצחון הישג חשוב וחיוני המהווה חלק מתהליך חזרת העם לארצו ומאפשר גם עיצוב וייצוב גבולות בטוחים ברי קיימא החלו מעטים אחרים לחוש רגשי אשמה קשים שכללו שיח וכתיבת הגות ישראלית הדנה בהכרחיות המלחמה ובמחיר הכבד אותו משלמים התושבים הערבים בעקבות פעולות צה"ל.
שיח זה הלך וחלחל ללב ליבו של צה"ל , אל תוך השיח והדיונים המקצועיים ומתוך כך גם אל הדיונים והערכאות המשפטיות דבר שגרם לצה"ל להצר את צעדיו שלו בתפיסת ההגנה ובגבולות פעולות ההתקפה. גם מדיניות מדינת ישראל הרשמית חדלה אט אט להצדיק את קיומה ופעולותיה הביטחוניות בהתבסס על ערכי ישראל וזכותה הטבעית על הארץ והחלה להתפתל בהצטדקויות מוכרחות הנשענות על הכרחיים בטחונים ועל אילוצים הנובעים מיתרונות דמוגרפים, טופוגרפיים וגיאוגרפיים.
קולו של בוגי יעלון, עמי איילון, דומיהם ומצדיקיהם אינו קול הדן בשאלה האסטרטגית ביטחונית המציבה אלטרנטיבה או עמדות שונות ביחס לפעולות הנכונות להבאת ביטחון טוב יותר לישראל אלא קול עמוק ומהותי יותר הדן בשאלה: מה המקסימום ההכרחי אותו אנו רשאים לעשות מבחינה מוסרית כדי לאפשר את חיינו בארץ ומה המינימום הטריטוריאלי הנדרש כדי להתקיים בארץ מבלי לפגוע בזכותם של התושבים הערבים באותו חבל ארץ?!
דיון שרואה בחבל הארץ לפי שיטת צד אחד מקום "עליו" אנו נלחמים ולפי שיטת יעלון וחבריו מקום "בו" אנו נלחמים. דיון נוקב זה אינו דיון פילוסופי הגותי בלבד אלא דיון בעל השלכות אופרטיביות ממשיות באשר לאופן בניין הכוח והפעלת הכוח במלחמה ולכן לא פלא כי בעוד מלחמת חרבות ברזל החלה במדיניות הפעלת אש מרחיבה, היא הלכה והצטמצמה עם הימשכות המלחמה עד כדי מדיניות מצומצמת ומוגבלת וזאת על אף שהמלחמה לא תמה והאויב לא החליף את עורו או את כוונותיו.
דבריו של יעלון מוכיחות כי הוא איננו שייך לקבוצת הלוחמים והמפקדים אשר סיבת יציאתם לקרב וחירוף נפשם נובע מהתשובה לשאלה למה? שייכותו היא לקבוצת אנשים אחוזי חרב ומלומדי מלחמה שמלחמה היא אומנותם שטרדת ה"למה" אינה מרחפת תדיר מעל ראשם וכל עיסוקם הוא שאלת ה"איך?".
יעלון שכבר לפני כ 2 עשורים בהעדר זיקה לארץ וליושביה קרא לירידה מרמת הגולן רמז כבר אז על רגשות האשם המצטברות שאותן חווה העומדות על גבי תחושת נחיתות מוסרית מול האויב בהעדר צידוק ואמת ברורה לסיבת קיומו כעם והיאחזותנו בארץ.
העדרם של אלה ממילא נופל באופן טבעי לרגשות אשם באשר לאופן בו צה"ל מנהל את מעשה המלחמה בשל תחושה עמוקה של פגם ערכי המוביל לרצון וצורך לנקות את המצפון "המלוכלך" ע"י קריאה בגנות לוחמי צה"ל ומפקדיו בהיעדר חיבור ערכי ושורשי לארץ ותשובה טובה ואמיתית לשאלה "למה?"!
הכותב הוא סא"ל במיל' ומנכ"ל תנועת הביטחוניסטים