איפה צריכים אותי?

בביקורי בלונדון, לא מכבר, היה לי הכבוד להתפלל שחרית עם הרב יצחק דוד גרוסמן ממגדל-העמק, ששהה שם גם הוא בביקור קצר לצורך הרצאות.

כשהיה בן 22 עזב הרב גרוסמן את בֵּיתו שבמאה שערים ונסע לצפון הארץ, למגדל-העמק שהייתה אז עיירת פיתוח שתושביה עולים חדשים, החינוך בה מקרטע ושיעור הפשיעה בה בשמיים.

הוא נודע שם בכינוי "רב הדיסקוטקים", כי נהג לבקר במועדוני לילה ולשוחח שם עם צעירים מחפשי דרך. כעבור שנה אחת התמנה לרב המקומי הצעיר ביותר בישראל. עד מהרה ייסד את רשת החינוך "מגדל אור", הפועלת באזורי מצוקה. כיום לומדים בה 6,000 ילדים וילדות ב-15 בתי ספר יסודיים ותיכוניים ובשבעה גנים ומעונות יום.

בתום התפילה ניגשתי לרב גרוסמן והודיתי לו על ההשראה שהוא נוסך בי. "איזו השראה?" שאל. סיפרתי לו שבשנות העשרים לחיי עסקתי בהשקעות פיננסיות, ובהיות בן 32 עזבתי קריירה מוצלחת כדי להיות לרב, בתמיכתה ובעידודה של אשתי לוסי ז"ל. כאשר התלבטתי אם לעזוב עבודה מכניסה כדי להפוך לתלמיד רבנות שאינו משתכר ולו פרוטה, שלח אליי חבר סרטון ובו ראיון שנערך עם הרב גרוסמן לפני שקיבל את פרס ישראל בשנת תשס"ד (2004).

הוא עמד על גבעה, חבוש מגבעת, לבוש מעיל חסידי, וסביבו בני-עשרה לא דתיים. הכתב שאל אותו את שתי שאלות מיליון הדולר: "למה אתה?" ו"למה כאן?". סיפרתי לרב גרוסמן שאת תשובתו לא שכחתי עד היום. הוא הביט במצלמה ואמר, "בוקר אחד עמדתי במאה שערים, הסתכלתי סביבי ושאלתי את עצמי, 'הם צריכים כאן עוד אחד כמוני?' ועניתי לעצמי ביושר, 'לא'. אז שאלתי את עצמי 'איפה כן צריכים אותי?', ומאז אני כאן".

זה כל מה שצריך הייתי לשמוע כדי להשתכנע לעשות את השינוי. אדם רגיל שיש לו משרה ישאל את עצמו שאלות כגון "אני עושה עבודה טובה?", או "האם העבודה הזאת מתאימה לכישורים שלי?", או "האם אני מוכן לאתגר חדש?". אבל לא כך שאל הרב גרוסמן את עצמו.

אני מתאר לעצמי שלו נשאר הרב גרוסמן במאה שערים היה מנהל שם חיים נוחים, ונהנה מגישה לכל השיעורים והחנויות הכשרות שהוא ואשתו עשויים להצטרך. הוא היה בונה לעצמו קריירה כמחנך בקרב בני קהילתו, וחי כפי שגדל. אבל השאלה שהוא שאל לא הייתה שאלה על עצמו. השאלה שלו הייתה על העולם שמחוצה לו.

אפשר שנגיע למצב של נוחות בחיי היומיום שלנו, ונחוש שזה שכרנו הראוי על כל מאמצינו בחיים. אבל מה אם נועדנו לעשות יותר? מה אם מישהו אחר יכול לעשות את העבודה שלנו בדיוק כמונו, ואנחנו נחוצים במקום אחר לגמרי? ייתכן שהמשרה הבאה שלנו תהיה יוקרתית פחות או נוחה פחות מעיסוקנו הנוכחי, אבל ייתכן שאנו היחידים שיש להם הכישורים לעשותה. עם ההשראה הזאת, ובהשראת לוסי שתמיד ראתה לנגד עיניה תכלית ברורה, גייסתי את המחליף שלי בחברת ההשקעות הפיננסיות והתפטרתי כדי להיות רב.

ואחרי כל זאת – לפעמים, אם אנחנו איננו בוחרים בעצמנו לעשות שינוי כזה, ה' יארגן את המציאות כך שלא תהיה לנו ברירה. פרשת השבוע מתחילה במילים "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב". המדרש מסביר שיעקב ניסה לשבת ביישוב הדעת, אך גילה במהרה שבעולם הזה "אין מנוחה לצדיקים". כי אכן, מייד לאחר המילים הללו מתחיל רצף המאורעות הנוראים של יוסף ואחריו, שכמעט והוריד את שׂיבתו של יעקב ביָגון שאוֹלה.

כמה פעמים אנו מרגישים נוח מכדי שנעשה שינויים בחיינו? אולי אנחנו כאלה גם כאשר הדבר הנכון הוא להתקדם לאתגר חדש או לארץ ישראל? האם התשובה שאנו נותנים לעצמנו, שאנחנו "עושים עבודה חשובה", איננה תירוץ – שהרי גם אדם אחר יכול לעשותה במקומנו? דומני שאלו שהן שאלות שעלינו לשאול את עצמנו שוב ושוב לאורך חיינו.

רווחת התפיסה שהעומד במבחן האמונה הגדול ביותר הוא זה השומר על אמונתו לאחר אסון הפוקד אותו, ואשר רואה את הטוב בכל מצב, גם, או במיוחד, כשהמצב רע. אבל לי נראה שמבחן האמונה הגדול ביותר איננו השאלה איך אנחנו מגיבים לאתגרי החיים. מהרב גרוסמן למדתי שהעומד במבחן האמונה הגדול ביותר הוא זה המשנה מסלול דווקא כאשר הכול מתנהל למישרין. כולנו יכולים לעשות זאת: לשאול את עצמנו מפעם לפעם "איפה צריכים אותי?". אם התשובה היא "לא כאן", השאלה הבאה צריכה להיות "אז היכן?"

הכותב הוא מחנך המתגורר באפרת. ספרו "משנים את העולם: תרומתה של היהדות למודרנה" ראה אור לאחרונה בעברית לזכר אשתו לוסי ובנותיו מאיה ורינה שנרצחו בידי מחבלים בפסח תשפ"ג.