בחסות קצב העדכונים המסחרר והידיעות הבלתי פוסקות מהמלחמה, שלוש טרגדיות שאירעו רק בחודש וחצי האחרונים נדחקו לשוליים ונשטפו בים הדיווחים.
רס"ן במיל' אסף דגן ז"ל, נווט קרב מוערך ששירת 20 שנה בצה"ל בתפקידים רגישים, שם קץ לחייו בדרכו לבסיס. רס"ל במיל' ולדיסלב סרגיינקו, לוחם צנחנים, אותר ללא רוח חיים בזמן שירותו במילואים והותיר אחריו אישה ותינוק בן שנה וחצי.
גם סיפורו של רס"ל במיל' סנטיאגו עובדיה הסתיים באסון. סנטיאגו, חייל בודד שעלה מוונצואלה, שרת בסיירת נח"ל והוקפץ למילואים ב-7 באוקטובר ונלחם ברצועה למעלה מחמישה חודשים, עד שבאחת ההפוגות הוא שלח יד בנפשו בדירתו. שלושה שמות, שלושה סיפורי חיים שנגדעו באחת, שלוש התמודדויות יום-יומיות עם הפציעה השקופה: פוסט-טראומה.
מותם הטרגי של דגן, סרגיינקו ועובדיה, וייתכן גם של חיילים נוספים שבמהלך המלחמה התאבדו לאחר שפיתחו תגובת קרב, הם כמובן מקרי קצה קשים וכואבים, אך כאלה שמעידים כי ככל הנראה אנחנו לקראת צונאמי של אלפי חיילים שישובו משדה הקרב למציאות אחרת שעלולה לשנות את חייהם ללא היכר.
ניצנים ראשוניים של הגל הזה נראו כבר בתחילת מלחמת 'חרבות ברזל', אשר אינה דומה לקודמותיה ומתאפיינת במאמצי לחימה ארוכים ועצימים, לא פעם תוך דילוג בין גזרות, שהות ממושכת מחוץ לבית וניתוק מהמשפחה, וכמובן כמות האבדות הרבה שהיא גובה.
על פי נתונים שהציג לאחרונה אגף השיקום במשרד הביטחון, ערב ה-7 באוקטובר שיעור החיילים הפונים לצורך הכרה כפוסט-טראומטים מבין כלל הפונים עמד "רק" על 6% אחוזים. בנוסף, בחודש פברואר האחרון, פחות מחצי שנה מפרוץ המלחמה, למעלה מ-5,000 חיילים פנו לקבלת מענה נפשי באחד מאפיקי הסיוע שהוקמו בצה"ל עם תחילת המלחמה. כעבור יותר משנה למלחמה זינק שיעור הפונים להכרה ל-54 אחוזים מתוך כלל הפונים. לפי נתוני האגף, לפני המלחמה היחס של הסובלים מפוסט־טראומה ותגובות נפשיות מבין המטופלים עמד על 26%, ובמלחמה הנוכחית שיעורם זינק ל-43% אחוז.
במהלך תפקידי במילואים באחת מיחידות כוח האדם בצה"ל, שוחחתי במהלך חודשי המלחמה עם מאות חיילים וראיינתי עשרות לוחמים, בהפוגות או בסמוך לסיום תקופת השירות. נחשפתי לכמות המבהילה של חיילים המעידים על מצוקה נפשית, חרדות, סיוטים וקשיים שונים אותם הם חווים בצל המלחמה המתמשכת ולאתגרים בדמות פערי מידע וקושי בקבלת מענה הולם.
יש להודות, עם תחילת המלחמה צה"ל ביצע היערכות מרשימה ונקט בכמה מהלכים מידיים על מנת לתגבר את המענה הראשוני ככל שניתן ובכך לצמצם את הסיכויים של החייל לפתח פוסט-טראומה. אלא שהצעדים הללו הם טיפה בים ואין ערובה לכך שבכוחם לחולל שינוי ארוך טווח.
בהתחשב בעובדה כי רפורמת "נפש אחת", תוכנית הדגל של אגף השיקום לטיפול וליווי שיקומי עבור חיילים עם פוסט-טראומה, נכשלה כישלון יישומי חרוץ, כפי שעלה מדוח מבקר המדינה בראשית השנה - נדרש שינוי דיסקט מיידי. לאור הערכות המומחים לכך שבשנים הקרובות מספר הנפגעים יאמיר, הנתונים הללו אינם יכולים להישאר כשורה סטטיסטית בלבד, אלא צריכים להוות קריאה דחופה לשינוי מערכתי עמוק.
במקום עוד דיונים על גבי דיונים בוועדות המשנה והשדולות בכנסת שיולידו הצהרות לעייפה, רפורמות ותוכניות לרוב, הפתרון היחיד להתמודדות עם הבאות הוא הקמת רשות לאומית לנפגעי פוסט טראומה משירות ביטחון. השלכותיה של הפגיעה ממשיכות ללוות את הנפגעים בתחומי הרווחה, כלכלה, בריאות, חינוך, תעסוקה ועוד. לכן, רק בכוחה של רשות הלאומית, כגוף על-משרדי ובעל תקציבים, סמכויות ויכולות הפעלה, לעבוד לרוחב ולתכלל את כלל הצרכים והמענים.
הרשות תורכב מאנשי מקצוע וביצוע מוכחים, תתווה נהלים ותרשימי זרימה לסוגי הטיפול, תקבע תו תקן למרכזים המטפלים ולשיטות טיפול מתוקפות, תרכז את העבודה מול אגפי השיקום, תרתום עמותות וארגוני המגזר השלישי בתחום ותבנה תוכניות לחינוך והסברה להעלאת המודעות. לאורך זמן הדבר יחסוך בעלויות, ישחרר את הבירוקרטיה וייעל את התהליכים הפנימיים בין שלל הרשויות, ומעל לכל - יעניק מזור אפקטיבי לנפשם.
אם הנתונים המבהילים הזכירו לכם סרט אימה והפתרון המוצע לשינוי נראה כמו פנטזיה בדיונית, נחזור למחוזות הריאליטי ולפסים מעשיים שתלויים בנו, האזרחים. השבוע יצוין יום ההוקרה הממלכתי לפצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה בהובלת משרד המורשת ושורת ארגונים. זהו יום שבו נרכין ראש בפני גבורתם ונעיק להם את ההוקרה שמגיעה להם, אך היום הזה יכול להוות הזדמנות להעלות את המודעות לפגיעות נפשיות של חיילים וכוחות ביטחון, תחילה בתוכנו. לגלות ערנות ורגישות בסביבה ובמעגלים החברתיים הקרובים לנו כלפי מי שחזר משדה הקרב: להתעניין, לשאול, להציע עזרה ולהושיט יד כשצריך, להישיר מבט ולשדר אכפתיות.
לכל אחד מאיתנו יש תפקיד וחובה מוסרית לוודא שהם לא יישארו לבד במערכה, לא נפשית ולא חברתית. מימדי ההשפעה של המלחמה על נפשם של החיילים ועל החברה כולה יתבררו רק בהמשך, אבל העתיד עבור כל אחד ואחת מהם יכול לקבל תפנית חיובית אפילו מפעולה אמפטית בודדת מצדנו, אם רק נעצור לרגע ולצד ההוקרה וההערכה גם נביט סביבנו. לא, זה לא טרחני ולא מביך. שאלה אחת פשוטה או הבעת התעניינות יכולות לקלף מגננות מלדבר על הנושא, לנסוך גאווה וביטחון, להוביל לקבלת טיפול מקצועי, ובעיקר להעניק את התחושה שמישהו רואה אותם ונמצא שם בשבילם.
הכותב הוא יועץ תקשורת ופעיל חברתי המתמודד עם פוסט-טראומה משירותו הצבאי כחובש קרבי. ישתתף השבוע באירועי יום ההוקרה של משרד המורשת וקק"ל