תהליך בנייתו של עם ישראל מחייב אותנו כל הזמן לעשייה ולמחשבה, ואיננו מותיר לנו אפשרות לשבת בשלווה.
פרשת השבוע מתחילה בפסוק: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן", ועל כך מביא רש"י את דברי המדרש: "ביקש יעקב לישב בשלוה - קפץ עליו רוגזו של יוסף" (בראשית רבה, פרשה פד אות ג). המדרש מבטא את העובדה שהפסוק הזה הוא פסוק בודד בין שתי תקופות קשות וארוכות. יעקב חזר זה עתה מתקופת גלות קשה וממושכת, ומיד בפסוק הבא נתחיל לשמוע על הצרה הבאה, המובילה אותנו אל הגלות הבאה. אחרי כל השנים אצל לבן, דרך התלאות שעברו עליו במפגש עם עשו בדך חזרה לארץ, ובמעשה דינה בשכם, יעקב פוגש סוף סוף את אביו וגר עמו בארץ המובטחת. ולרגע קט – יעקב יושב בשלווה. בנקודה זו, ניתן היה לצפות שהקדוש ברוך הוא ייתן לו תקופה של נחת ורוגע. אבל מיד, למרבה התסכול, מתחילות פרשיות יוסף, המובילות לירידת עם ישראל למצרים, לשעבוד הארוך והקשה.
ברובד הראשון, מטרת המדרש אינה לבטא את מצוקותיו של יעקב, אלא את הציפייה מן הצדיקים להיות תמיד בעשיה. אך ברובד עמוק יותר, הנושא אינו רק הציפייה מיעקב הצדיק, אלא הנושא הוא תהליך בנייתו של עם ישראל.
כבר בברית בין הבתרים נאמר: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". יש כור ברזל של מצרים שעם ישראל חייב לעבור בו, כדי שיוכל להיבנות נכון לייעוד הלאומי שלו, להוביל את העולם ולהיות אור לגויים. וזה חייב לעבור דרך הגלות הנוראה הזאת. על כך אמרו חז"ל: "ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל" (שבת פט ע"ב, ועוד). בסופו של דבר, יעקב ירד בעל כורחו, אמנם בריא ושלם, אבל על ידי המתח הנורא שהיה בין האחים, שהוביל למכירת יוסף. הנקודה המרכזית היא שהירידה למצרים היתה הכרחית לבנייתו של עם-ישראל, המחייבת כל הזמן מחשבה, עשייה והתבוננות אל השלב הבא.
גם אנחנו כאן בארץ עברנו ייסורים וטלטלות, מלחמות שבהן ספגנו מכות קשות ונצחונות אדירים. אחרי מלחמת יום הכיפורים הנוראה, התחושה היתה שכל מה שעם ישראל מבקש הוא לשבת בשלווה. להרפות קצת מן המלחמות, ולצפות לשלום ולשלווה. תחושת ההרפייה הביטחונית הזו, כללה גם ויתורים ונסיגות, ולצערנו, כמו אצל בניו של יעקב אבינו, היא כללה גם התעוררות של ויכוחים פנימיים באשר לדרכנו ולעתידנו כאומה. השלווה המדומה הזו גרמה לנו לחשוב שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לריב, ולהידרדר ברמת השיח, והמתחים הגיעו לרמה שעלולה להחליש את החוסן ואת הלכידות הפנימית שלנו, ולהחליש אותנו בעיני אויבינו. ואז ניחתה עלינו המכה של פתיחת המלחמה הנוכחית, המראה לנו שאי אפשר באמת לשבת בשלווה. אנחנו חייבים להמשיך לשמור על החוסן הלאומי שלנו, גם במובן הביטחוני וגם בחיזוק אחדות האומה, ובירור יסודות קיומה. אנחנו עוסקים בתהליך בנייתו של עם ישראל, ומבינים שזה מחייב אותנו להמשיך ולעשות.
המלחמה הזאת תיגמר במוקדם או במאוחר ואנחנו כבר מבינים שלא נוכל אחריה לשבת בשלווה: חובה עלינו לעסוק בבניין החברה הישראלית, בחיזוק האחדות, בהעמקת לימוד התורה בכל חלקי העם, בהכנת תשתית ראויה ליהדות התפוצות, בחיזוקה ובהכנת הקרקע לעלייה ולקליטה, ובבניית הקומה הבאה של תהליך תחיית ישראל, שילווה אותנו בשנים הבאות עלינו לטובה.
המדרש ממשיך (שם אות ה) ומציג היבט נוסף של אותה ישיבה של יעקב, שלה דווקא משמעות חיובית. משל לאדם שהגיעה אליו להקה של כלבים, והוא חושש מהם. מה הוא עושה? הוא פשוט מתיישב ביניהם. הישיבה הזאת מקרינה תחושה של חוסן ושל עוצמה, ובזכותה הכלבים אינם תוקפים אותו. אילו הוא היה הולך נבוך ומפוחד, הכלבים היו מתנפלים עליו. אבל ברגע שהוא מתיישב ומפגין עוצמה - הכלבים נזהרים ממנו.
כך גם אנחנו, בישיבתנו כאן במדינת ישראל. ישיבתנו כאן, בשלום ובשלווה, אינה מיועדת לתת לנו רוגע ולפטור אותנו מן האתגרים הבאים, אלא ליצור את החוסן ואת העוצמה הלאומיים שלנו, המשפיעים הן פנימה לתחושת האחדות שלנו, והן החוצה אל המבקשים לפגוע בנו, ולתת לנו את התשתית הראויה למילוי ייעודו של עם ישראל.
אנחנו מתפללים אל הקדוש ברוך הוא, שאחרי המלחמה הזאת, יסייע לנו להגיע אל השלום והשלווה במובן של החוסן והעוצמה, תוך הבנה שהם אינם המטרה, ושיש לנו משימות רבות בדרך לבניית הקומה הבאה בתהליך תחייתו של עם ישראל.