חוקר המורשת סא"ל במיל' גדעון מיטשניק משוחח עם ערוץ 7 לקראת אירוע אזכרה שיתקיים בסוף השבוע במלאת שבעים שנה להתאבדותו של איש המודיעין הישראלי מקס מאיר בינט יום לפני עדותו בבית הדין הצבאי על מעורבותו בפרשת 'עסק הביש'.
אירוע האזכרה יתקיים בסוף השבוע ליד האנדרטה לזכרו בכפר חסידים. מיטשניק מביא את סיפורו של לוחם הסתר, המרגל בינט, ששלח יד בנפשו כדי שלא להסגיר סודות וזאת על אף שלמעשה לא היה אמור להיות לו קשר של ממש לפרשת עסק הביש, הפרשה בה אנשי מודיעין צעירים נשלחו למבצע חבלה במספר מוקדים במצרים בשאיפה להביא לביטולו של הסכם בין מצרים לבריטניה.
"מקס מאיר בינט נולד בהונגריה ב-1917 ועלה לארץ בשנות ה-20. בשנת 36' מצא את עצמו מצטרף להגנה ומגיע לכפר חסידים, שם יהיה השבוע גם טקס לזכרו. הוא ממלא שורת תפקידים בהגנה, חלק מהם במסגרת הגדעונים האלחוטנים של ההגנה שמסייעים להעפלה. הוא עובר קורס בבריטניה מייצר מכשירי אלחוט, אדם מאוד מוכשר, יודע שבע שפות בעל ידי זהב. בשלב מסוים, כשמסיים את פרק הגדעונים וההגנה, הוא מתגייס לשירות המודיעין הצבאי עם הקמתו בקום המדינה והוא נשלח למשימות חשאיות באיראן ובעיראק".
בראשית שנות החמישים פוגש בינט את אברהם דר, מי שגייס את חברי עסק הביש בקיץ 51'. השניים נפגשים במסגרת יחידה 131, יחידת המבצעים המיוחדים שהקים בנימין גיבלי. לאור כישוריו מוצע לו להצטרף ליחידה והוא מיועד לריגול במצרים אחרי תקופת הכשרה בגרמניה. מיטשניק משווה בין המסלול שעשה בינט למסלול הדומה שעשה אלי כהן בסוריה דרך הכשרה בארגנטינה, ומציין את הפער בין אלי כהן המוכר לכולם לבין בינט שדמותו נעלמה ואינה מוכרת לרוב הציבור.
בגרמניה בינט בונה את סיפור הכיסוי שלו כאיש עסקים, פצוע מלחמת העולם, מה שמתיישב עם הצליעה שברגלו, וכאיש עסקים הוא מציע לשורת חברות להיות הסוכן שלהן במצרים. אחת החברות היא חברת פרוטזות שיכולות לשמש חיילים פצועים.
בינט יוצא למצרים באפריל 52', שם הוא מוכר כמקס בינט המייצג חברות עסקים גרמניות, איש שיחה אך אדם מופנם שמצליח לטוות קשרים עם אישים שונים בהם גם מוחמד נאגיב המשמש כיו"ר ארגון הנכים במצרים ועמד בראש ההפיכה במצרים, נתון שגם הוא דומה לזה של אלי כהן שפגש בארגנטינה את מי שהוביל את ההפיכה בסוריה.
בכתבה שפורסמה ב'בילד' הגרמני מופיע בינט לצד מנהיג המהפכה המצרית ובהמשך הוא מקים מרכז שיקום לחיילי המלחמה המצריים, ותוך כדי כך הוא מעביר מידע מודיעיני המעניק למפעיליו במודיעין הישראלי לקבל תמונת מצב באשר למתרחש במצרים.
נאגיב עובר הליך של דחיקה מעמדות כוח עד כדי הדחתו בידי נאצר. בשלב זה מגיע אירוע עסק הביש כאשר חבורת צעירים וצעירה אחת, מרסל ניניו, שגוייסו לביצוע פעולות רק בשעת מלחמה, נשלחים גם לעת שלום לבצע שורת פיצוצים במצרים מתוך אמונה שההסלמה במצרים תביא לביטולו של הסכם אסטרטגי בין בריטניה למצרים. החבורה לא הייתה מוכשרת לכך ומעשי החבלה אכן היו חובבניים וחסרי סיכוי להוביל לשינוי דרמטי שכזה, ובכל זאת אברי אלעד הורה לבצע את המהלך.
למעשה, אומר מיטשניק, "לרשת לא היה מפקד. הם התנהלו לבד" ובמציאות הזו הופנה מקס בינט שממילא נמצא במצרים לייעץ לחברי התא דרך היכרותו עם מרסל ניניו. הוא גם מעביר להם כספים ולמעשה הופך למעין שליח ומפקד חלקי. את חברי התא מפגישה מרסל עם בינט, אך רק מאחורי פרגוד. בהתנהלות זו, אומר מיטשניק "עברו על הכלל הבסיסי שלא מערבים בין לוחם סתר שאמור להתנהל כזאב בודד לבין רשת ריגול. אסור שאחד יידע על האחרים".
בעקבות הפיצוץ הכושל על מדרגות קולנוע 'ריאו' באלכסנדריה ב-23 ביולי 54' מתחיל גל מעצרים שראשיתו בלכידתו של פיליפ נתנזון שבכיסו מתפוצץ המטען טרם זמנו והשוטרים שהתברר לימים שהמתינו לו מבעוד מועד מתנפלים עליו. בתוך ימים נלכדת גם מרסל ניניו שעוברת חקירות ועינויים. בינט נעצר גם הוא לאחר שהצליח להבריח את אשתו ובתו בת השלוש ממצרים בטיסה. בחקירותיה ניסתה מרסל ניניו להתאבד, אך לא הצליחה ולאחר טיפול רפואי הושבה לחקירות.
משפט הראווה של חברי הקבוצה התקיים בבית המשפט הצבאי בקהיר וביום ה-21 בדצמבר אמור היה בינט לעמוד לעדות כשהמצרים מייחסים לו מעמד של ראש הרשת במעמד קולונל. דרך משפחתו שוכר המודיעין הישראלי עורך דין שייאבק על חפותו. בינט מעביר למשפחתו מכתבים שבהם הוא מתאר את מצבו הקשה וביממה שטרם עדותו, בארבע לפנות בוקר הוא מתאבד בחיתוך ורידיו באמצעות סכין גילוח, "כדי למנוע מהמצרים את התענוג של העמדתו על דוכן העדים", כפי שהוא עצמו הסביר זאת מבעוד מועד.
עורך הדין מאשים את המצרים כמי שהרגו את בינט. המצרים מתנצלים וקובעים שלא הם אשמים בכך והוא דורש בדיקה של פתולוג גרמני ומצליח להביא להעברת גופתו של בינט לאיטליה. על הפרשה כולה מוטל איפול מוחלט בישראל ולאחר חמש שנים הגופה מועברת לישראל ונקברת בחשאי. משה שרת מגיע לביקור חשאי אצל ג'ין, האלמנה, ומסך החשאיות נשאר.
"מסך החשאיות מוסר בפעם הראשונה לאחר חתונתה של מרסל ניניו ב-71'. לכאורה זה היה הזמן להסיר חשאיות גם מעל מקס בינט, אבל זה לא קורה ורק ב-86' בכתבה ב'מעריב' מספר עמנואל רוזן על המרגל שנמחק מההיסטוריה ומתחיל תהליך ציבורי שבסופו חיים הרצוג, נשיא המדינה, מכיר בו ושר הביטחון, יצחק רבין, מעניק לאשתו ובתו, מישל-מיכל, את דרגת סגן האלוף, אבל המסתורין נותר ועדיין לא מטפלים בהנצחה שלו. היחידה שעושה זאת בתו מישל בת השבעים ושלוש שהתמסרה לנושא, הקימה אתר ומוכנה להרצות על כך בכל מקום".
בכפר חסידים, שב ומזכיר מיטשניק, הוקמה לפני מספר שנים אנדרטה לזכרו, ושם גם יתקיים ביום שישי הקרוב ב-12:45 אירוע להנצחת זכרו של בינט לאחר דיון וסיור שיתקיים במקום.
לקראת תום הדברים אנחנו שואלים את מיטשניק אם האיפול שנשמר סביב בינט לאורך שנים רבות כל כך אכן היה מוצדק או שמא מדובר במניעים זרים שהתערבבו בפרשה, ומיטשניק משיב ואומר שהוא אמנם מכיר פרטים רבים מהפרשה, אבל עדיין יש דברים שהוא אינו יודע.
"אם עד שנת 71' אני מבין מדוע היו סיבות טובות להסתרה עד ששוחררו אחרוני אסירי הפרשה. אבל מהרגע שבו הוסרה הצנזורה אני לא מצליח להבין מדוע לא מספרים גם על מקס מאיר בינט. אני לא בטוח אם זה במכוון או מנקמנות, אבל יש כאן עוול עצום כלפי מי שהקריב את עצמו למען ביטחון המדינה והתאבד כדי לא להסגיר סודות ולמנוע תקלות נוספות. מישל בינט לא צריכה לפעול לבד".
כעת הוא "קורא לשר הביטחון החדש, כשם שרבין העניק לו ב-1987 את דרגת סגן האלוף, אתה צריך לקרוא בהערכה רבה ללשכתך את מישל בינט ולשלוח גורם מטעם משרד הביטחון לטקס ליד האנדרטה. עם ישראל צריכים לחבק את זכרו".