"אני אגיד דבר קשה: מזל שהשבעה באוקטובר קרה בבארי. אני חושב שאם זה היה קורה בגוש עציון, מה אני הייתי אומר באותה שנייה? הייתי אומר, 'מה הם גרים שם?'" – כך אמר אבידע בכר, מי ששכל את אשתו דנה ובנו כרמל בטבח השבעה באוקטובר בקיבוץ בארי, בראיון לחדשות 12.
מילותיו, שנאמרו מתוך שכול בלתי נתפס, הן לא רק זעקה אישית אלא גם ביקורת קשה ומטרידה על החברה הישראלית, ובעיקר על חלקים בתוכה שהתרגלו לחשוב על אלה שהם לא מסכימים איתם כ"אחרים".
בכר מודה בכנות נדירה שהוא עצמו, לו הטבח היה מתרחש ביהודה ושומרון, היה עשוי להטיל את האשמה על הקורבנות – "מה הם גרים שם?". זה משפט שתושבי יהודה ושומרון מכירים היטב. שנים רבות מדי שמענו את המילים האלה בכל פעם שפיגוע פקד את היישובים שלנו. כשמתנחל נרצח בדרכו הביתה, כשילדים נרצחים בפיגוע דקירה, תמיד נמצא מי שישאל: "אבל למה הם נמצאים שם בכלל?".
ואז הגיע השבעה באוקטובר, והזוועה הכתה בעוטף עזה – מקום שנתפס כאחד מסמלי המרכזיות והלגיטימיות של מדינת ישראל. דווקא שם, ביישובים שרבים מהם דגלו בערכי השלום והאחווה, וששנים רבות הושיטו יד לשכניהם מעבר לגדר – כמו תושבי קיבוץ בארי שסייעו לתושבי עזה להגיע לטיפולים רפואיים בישראל – דווקא שם הוכיח חמאס את מה שאנחנו ידענו כבר מזמן: אין בעיניו הבדל בין יהודי בעוטף עזה ליהודי ביהודה ושומרון. מבחינת האויב, כולנו "מתנחלים". כולנו מטרות.
אבל יש כאן שאלה קשה, שאי אפשר להתעלם ממנה: כשתושבי יהודה ושומרון התמודדו עם גלי טרור בלתי פוסקים במשך שנים, האם תושבי עוטף עזה ראו אותם כחלק מהם? האם הם היו יוצאים להגן עלינו כפי שאנחנו יצאנו להגן עליהם? הרי ביום הטבח יצאו כוחות המילואים – רבים מהם מיהודה ושומרון – להגן על יישובי העוטף, בלי לשאול שאלות. סיפורים כמו אלו של אלחנן הי"ד ומנחם קלמנזון, שיצאו מעתניאל והתייצבו בחירוף נפש כדי לסייע בהגנה ושחרור הקיבוצים, מעידים על כך בצורה הברורה ביותר.
דבריו של בכר מעלים שאלה אמיתית וכואבת: האם תושבי העוטף היו עושים את אותו דבר? האם תושבי עוטף עזה היו רואים את תושבי יהודה ושומרון נטבחים, חלילה, ויוצאים להגן עליהם בגופם או שמא, כמו שמעלה בכר בביקורת עצמית נוקבת, הם היו אומרים: "מה הם גרים שם?".
שבעה באוקטובר היה לא רק מתקפה על הקיום הפיזי שלנו, אלא גם מבחן לערכים המשותפים שלנו כחברה. העובדה שהקרעים החברתיים בין חלקי העם השונים התעמקו כל כך בשנים האחרונות, עד כדי כך שאנחנו שואלים את עצמנו את השאלות הללו, היא תמרור אזהרה חמור.
המסקנה של אבידע בכר נכונה, גם אם היא קלישאתית: אין "הם" ואין "אנחנו". אבל המסר הזה צריך להיות הדדי. אם אנחנו מסוגלים לצאת מבתינו ולהגן על קיבוצי העוטף, כפי שהוכחנו בשבעה באוקטובר – אנחנו מצפים שגם הם יראו בנו אחים ברגעי האמת. שהסולידריות הזו לא תישאר חד-צדדית.
האחדות הזו חייבת לבוא לידי ביטוי גם בנושא החטופים. כשם שאנחנו מצפים מתושבי עוטף עזה לראות בנו אחים, כך גם עלינו ביהודה ושומרון להראות סולידריות מלאה במאבק להשבת החטופים. לא מספיק לדבר על אחדות – עלינו להוכיח אותה במעשים: בהשתתפות בהפגנות למען החטופים, בעמידה לצד המשפחות, ובתמיכה במאמצים להשבתם. זו לא רק חובה מוסרית, אלא גם הזדמנות להראות שהאחדות שלנו היא אמיתית ועמוקה, ושאנחנו מבינים שגורל כולנו כרוך זה בזה.
שבעה באוקטובר חייב להיות נקודת מפנה, לא רק במאבק נגד הטרור, אלא גם במאבק על האחדות שלנו כחברה. העובדה שחמאס לא מבחין בין יהודי בעוטף עזה ליהודי ביהודה ושומרון היא תזכורת כואבת לכך שגם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להבחין בין דם לדם, בין אזור לאזור.
בסופו של דבר, הישרדותנו כאן תלויה בהבנה הזו: כולנו חולקים את אותו איום, את אותו גורל. אם נעמיק את הקשרים בינינו ונפסיק להפריד בין "לגיטימי" ל"לא לגיטימי", נוכל לעמוד מול כל איום – יחד. עכשיו זה הזמן להבטיח שמה שקרה בשבעה באוקטובר יהפוך אותנו לחזקים ומאוחדים יותר, ולא ההיפך.