נדב גדליה
נדב גדליהצילום: באדיבות המצלם

1. ראיינתי פעם בתקשורת חוזר בתשובה שעלה מהתחתית של התחתית (כהגדרתו) וכעת מואר באור יקרות מאוזן וחי בין קודש לחול. היה קשה לפספס את לבושו שהעיד על השתייכותו המגזרית החדשה. 'למה בחרת להיות חרדי דווקא?', שאלתי והוא השיב במלמול נבוך שממש לא רצה להעליב אף אחד.

התובנה שהצלחתי לקושש בין בצעי המבוכה: הוא רוצה 'ללכת עד הסוף' וברור לו שלמרות חיבורו למדינה ולצבא, להיות חרדי - זה 'עד הסוף' מבחינת קיום מצוות, לימוד תורה, כבוד תורה, צניעות. "מה הקשר "עד הסוף?", ניסיתי להקשות. "גם במגזר הסרוג אפשר ללכת 'עד הסוף' מבחינת כל אלה". משום מה, דבריי לא התקבלו. היה ברור לבחור החביב שיש דרך אחת המובילה 'עד הסוף' ואין בלתה.

2. הפיל הנועז שבחדר המגזרי עוסק בהרבה נושאים שעד לפני שנים מעטות נחשבו 'טאבו'. על דבר אחד פחות מדברים; על התדמית של המגזר הסרוג בעיני ציבור רחב שלא ממש מבין את גווני הקשת המגזרית ורואה ב'דתי לאומי' ציבור 'פתוח יותר לעולם' ותו לא. לכאורה, בעולמנו המודרני בו יש לא מעט חרדים 'פתוחים לעולם' - פערים בין הציבור החרדי לסרוג היו אמורים לבוא לידי ביטוי בעיקר בעניינים הקשורים לתפישת המדינה. כיצד הפך מגזר מופלא ויקר, בעיני ציבור רחב, למעין מגזר ביניים בענייני שמירת מצוות?! הרי 'על הנייר', שני המגזרים 'חתומים' על שמירת מצוות כתיקנן. מה התפספס בדרך הנתפסת בעיני ציבור רחב כפשרנית, כזאת שלא 'הולכת עד הסוף' למרות שזה לא בהכרח נכון?

3. גם בציבור החרדי יש כאלה 'שפתוחים יותר לעולם' והחוזר בתשובה עימו שוחחתי - משתייך לחרדים מהסגנון הזה. אז מה הקטע לבחור דווקא בחרדים? יתכן והסיפור, בגדול, נמצא בפומביות של הפתיחות שלפעמים אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הדתית (שאינה חרדית!) והשאיפות הרוחניות של כל יהודי לגדול ולהתעלות כפי כוחו.

4. קחו לדוגמה את הסלחנות הקסומה לצריכת מדיה מערבית וספורט תוך כדי התעלמות מכך שהיא משפיעה על טובי בנינו ובנותינו. לומר 'נטפליקס', 'טיק-טוק' או אפילו 'מכבי' במעין אחווה חברית המחברת בין בני אדם - זאת בעיה גדולה שיוצרת לגיטימציה עקיפה או ישירה להתרחקות מהשורש המצמיח שלנו. איש הישר בעיניו יעשה. כל אחד גדל על מצע קשייו והרגליו. אין כאן מקום לשפוט או לתלות אשמה במישהו. אך חשוב לזכור שלכל אחד ואחת יש השפעה על הסביבה הקרובה, הרחוקה, הזרה.

כשהפומביות המגזרית מורכבת גם מדברים המרחיקים אותה מערכיה - קשה לכמת את הנזק. ומי דיבר על בזבוז אנרגיה, זמן, עניין והתלהבות המתכלים על הבל שאין בו דבר מלבד תענוג? צריך לומר את זה: לא כוווולם (בלשון המעטה) מסוגלים לשלב בין התלהבות ממשחק של מכבי, דף יומי בשמחה, נטפליקס, שמירת נגיעה ומניין במנחה.

5. לפעמים נדמה שלדבר על רוחניות במגזר ב'רחל בתה הקטנה' - זה כמו ללכת על ביצים. אנו חוששים להגיד את הדברים שצריך לומר. להסביר בענווה, אך בקול רם 'מה זה להיות דתי לאומי בדורנו?'. מה כן ומה לא. מה כשר ומה פסול. מה טמא ומה טהור. את ההשלכות של השתיקה הנחרצת הזאת אנחנו משלמים בתוך המגזר ובתדמית כלפי חוץ.

הציבור החרדי אינו בעל הבית של המצוות, אך ביקור קצר בתקשורת החרדית, בעלונים הארציים או ברחובות בני ברק מגלה פומביות ברורה בדמותן של תעשיות שלמות בהם בני אדם רוצים לחזק זה את זה בשלל עניינים; איסור רכילות, לימוד תורה, הלכות, צניעות. סרטונים של רבנים המוגדרים חרדים חורכים את הרשת וזוכים לאהדה רבה מציבור מסורתי רחב המשתוקק לשמוע את חכמת היהדות וכן, גם איך להתנהג ואיך לא בנושאים יומיומיים. מה עיקר ומה טפל.

אף אדם אינו מושלם, אך כשאנו חיים עם הראש למטה, כביכול 'חוששים לדבר' על דברים רוחניים פשוטים (אפילו עם בני מגזרנו) ואילו בענייני אקטואליה בוערים אנחנו מדברים אף מדברים בנחרצות - זה צורם וחבל. האכפתיות שלנו מהמגזר והעם צריכה לבוא לידי ביטוי לא רק בעניינים לאומיים-פוליטיים-רגשיים, אלא בעיקר בהגדרת הדרך הדתית בעת הזאת; לזהות מה מפריע למגזר להתעלות רוחנית, להגדיר איזה תופעות מרחיקות אותנו מהדרך ולסמן מה העיקר בחיים, מה טפל, מה כשר וכן - גם מה פסול.

הכותב הוא עורך ומנהל תוכן, מוזיקאי, יוצר הסרטים "מדריך למתבונן האמיץ" (זמין כעת לצפיה ללא עלות), "אבא עם אלוקים", "רווק עם אלוקים" ועוד.