בימים האחרונים הסביר חבר הכנסת יצחק פינדרוס מדוע הוא לא מאפשר לילדיו להתגייס. טענתו הייתה כי הוא "רואה את המחיר שהם (בני הציונות הדתית) משלמים ביציאה מהדת".
דעה זו נשמעת לא מעט מפיהם של רבנים ומנהיגים חרדים באופן שמעורר מחלוקות רבות בנושא, אלא שהשיח בעניין הוא לא פחות ממקומם.
בלב כואב אני מבקשת לשאול, מהו אותו "דתומטר" שמחזיק ח"כ פינדרוס, שאיתו הוא מבקש למדוד את המחיר הדתי שמשלמים אנשי הציונות הדתית? באלו חישובי רווח והפסד רוחניים הוא עוסק בזמן שילדיו יושבים מוגנים בין כותלי בית המדרש ואת שלי הוא שולח לשדה הקרב להילחם עבורו?
יש משהו עקום ובלתי נסבל, מוסרית ואנושית, בכל הדיונים האלו, ואיכשהו זה עובר מתחת לרדאר כשאין מי שצועק זאת עד השמיים. כאילו יושב ח"כ פינדרוס, או חרדי אחר בנורבגיה או בהונלולו ואנחנו מתקשרים אליו ואומרים לו: "אח שלנו, יש לנו בעיה כאן בארץ, רוצים להרוג אותנו". בתגובה הוא עונה: "באמת זה כואב לי מאוד, אבל תכל'ס, אצלי הכל בסדר, והייתי רוצה לעזור, ממש רוצה, אבל אני חושש שהילדים שלי ייפגעו מזה מבחינה רוחנית, וזה נוגד את החינוך שלנו, אז לכן אני נשאר בנורבגיה".
מדהים, לא? הם רוצים להרוג אותך, חבר, לא רק אותי. את הילדים שלך הם רוצים לרצוח, חבר, לא רק את שלי. אתה גר בירושלים ובבני ברק, לא בבריסל ולא באוסלו. בין אם אתה אוהב את זה ובין אם לא, זו המציאות.
הילדים שלנו שומרים עליכם, וגם על ילדיכם. יש לכם רעיון אחר איך מתמודדים עם כל זה? בבקשה, בואו תחליפו אותנו. תגיעו לעוטף עזה, לגליל, לגבול סוריה, לבשו שחור או ירוק, למדו תורה, התפללו, בלי נשק, בלי חרב, ושמרו על ילדיכם מסכנה רוחנית בכל דרך שתרצו, ויהי ה' בעזרכם.
אם זה יעבוד, ואם תורה 'מגנא ומצלא' בלי שצריך להילחם, והאויב הרשע יסתלק, ימות מעצמו, או ישתחווה לרב לנדו ויילך, קנינו, קיבלנו כולנו. אבל אם המשמעות של הסכנה הרוחנית היא שהילדים שלנו ממשיכים למות, להיפצע, להפסיד שנות לימודים, פרנסה, הנשים מותשות, הבתים קורסים וכו', ואתם תשבו תחת כיפת ברזל של ההייטק, הכיפה הסרוגה של מסירות הנפש, וכיפת ההקרבה הציונית בכלל, כאילו אתם בארץ אחרת, בעולם אחר, באדישות ואטימות נוראה, אנחנו לא מוכנים לכך. לא עוד!
לא משנה מה הטענות, אנחנו מסרבים לכפיית החוזה האנטי-מוסרי והאנטי-תורני הזה עלינו. הכפייה הזו לא מקובלת עלינו יותר! אי אפשר לשלוח אחרים למות כדי להגן על הרוחניות של הילד שלך. זו שיא החוצפה המוסרית ושיא החוצפה התורנית. העיוורון המוסרי הזה נורא ומהווה חילול השם לכל דבר.
רבני וגדולי ישראל אמיתיים, מי שיש לו לב, מי שנותר בו יושר- אי אפשר יותר לומר לא. זה לא יתקבל. תאמרו כן, תילחמו על דרככם בתוך הצבא ותתבעו כל מה שצריך כדי שהילדים שלכם יישארו יראי שמים ויעלו עוד במעלות קדושתם וטהרתם.
ואם תעשו כן, ותאמרו "כן, אנחנו רוצים לעזור, רוצים לשאת את משא העם הזה איתכם", אז נלחם אתכם ובשבילכם, כדי שיהיו פקודות מטכ"ל מתאימות, כדי שיהיה יועץ לענייני חרדים בצבא, כדי שחרדי יוכל להיות קצין. נכבד את דרככם כי היא חשובה, כי אתם חשובים, כי אנו מאמינים בכם, ובמקום חילול השם יהיה קידוש השם!
הכותבת היא, אשתו של הרב תמיר ראש ישיבת ההסדר אורות שאול בת"א ואחמו של סרן אמתי גרנות שנפל על גבול הצפון בתחילת מלחמת חרבות ברזל. ממייסדות שותפות לשירות.