המשאבים שהקדוש ברוך הוא מעניק לנו - הלחם, הממון, הנכסים והארץ - מהווים כולם חלק מעבודת ה' שלנו, הן כפרט והן כאומה, ויש לכך משמעות להבנת האחריות שלנו גם על המרחב הזה בחיינו.
בסיום פרשת ויגש מתוארת מציאות כלכלית ייחודית: הכסף שבידי הציבור אזל כליל. האוכלוסייה כולה רוכשת מזון מפרעה באמצעות יוסף, ממחסני התבואה שיוסף דאג למלא בשנות השובע. כאשר תם הכסף, נמצא פתרון זמני - רכישת מזון תמורת בהמות, אך גם משאב זה מתכלה במהרה. בשנה העוקבת פונים התושבים אל יוסף ומודיעים על היעדר אמצעי תשלום. כעת מוצע הפתרון הכלכלי הבא: מכירת האדמות לפרעה, ובד בבד, התושבים עצמם הופכים לעבדי פרעה. כעבדים, הם זכאים כמובן למחייתם מאדונם, וכך הופכים כולם לעבדי פרעה, וכל האדמות עוברות לבעלותו.
ההסדר הכלכלי שקבע יוסף הוא, כי בעיבוד האדמות, ארבע חמישיות מהתוצרת נותרות בידי החקלאים, ואילו חמישית מועברת לפרעה. מה שהיה בעבר בגדר מס הפך כעת לחלוקת רווחים בין אדון לעבדיו. פרעה, בתור הבעלים, מעניק לעבדיו ארבע חמישיות מהתוצרת, והללו אסירי תודה על כך שהם נדרשים להעביר אל אוצר המלך חמישית בלבד.
מדוע מוצאת התורה לנכון לתאר בפנינו מציאות כלכלית זו? מה הרלוונטיות של המבנה הכלכלי המצרי בשלהי שנות הרעב, אלינו, עם ישראל הלומד את התורה ומבקש להתעמק בה?
ברובד הראשון, ייתכן לומר שהמטרה היא להמחיש לנו את עוצמת הרעב ואת השפעתו המוחלטת, שלא הותירה מוצא מלבד העברת כל אדמות מצרים וכל אזרחי המדינה לבעלותו של פרעה.
ברובד השני, נראה שהתורה מבקשת להדגיש את חותמו העמוק של יוסף במצרים, כיצד הוא שינה את המבנה הכלכלי כולו הודות להחלטתו האסטרטגית להשקיע בתבואה בשנות השובע.
אולם ברובד עמוק יותר, ייתכן שהתורה מבקשת להניח לנו יסודות ערכיים למשמעותו של העולם הכלכלי בכללו. הלא ספר בראשית מהווה תשתית לכל התורה כולה - "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (תהילים קיא, ו). אלו העקרונות הערכיים שעליהם מושתתת התורה כולה ומהם נובעות מצוותיה המעשיות.
התורה מכילה מערכת ענפה של מצוות כלכליות: מתנות עניים, מתנות כהונה, מצוות התלויות בארץ, וקורבנות שאדם מקריב מרכושו. משתקפת כאן תפיסה מהותית של הרכוש וההכרה במערכת משאבים אחודה - שהקדוש ברוך הוא מעניק הן לפרט והן לכלל האומה.
ברגע שמתרחש רעב, או כל מצוקה אחרת כגון מגפה או מלחמה, מתברר כי האדם אינו יכול לסמוך על נכסיו, שכן אינם שלו באמת. "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהילים כד, א). האדם עשוי לחשוב שהוא יוכל לבטוח באמצעי התחבורה שברשותו, במפעלי התעשייה או במקורות האספקה - כל אלו מקבילים לבהמות של הימים ההם, אך ברגע האמת, אין הנכסים הללו יכולים לסייע לו. ואף הקרקע, הנדמית כנכס יציב, מאבדת מערכה בעת רעב אמיתי. הכל תלוי בחסדי הקב"ה, המעניק לנו את כל המשאבים, הן ליחיד והן לאומה בכללותה.
כאשר אדם מפנים תובנה זו, הוא מבין שהכל מגיע מידי הקדוש ברוך הוא ומהווה חלק מעבודת ה' שלו. ביציאת מצרים, כשפרעה מבקש להשאיר את המקנה במצרים באומרו "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג" (שמות י, כד), משיב משה "לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אלוקינו" (שמות י, כו). המקנה מהווה חלק בלתי נפרד מעבודת ה', ואין באפשרותנו להותירו, שכן עלינו לממש גם בו את השליחות האלוקית המוטלת על עם ישראל, לברר את ייעודו בעולם.
בראותנו את יוסף כמשביר לכל הארץ, מנהל את הכלכלה המצרית ולמעשה את הכלכלה העולמית, אנו מבינים שזהו חלק מתחום אחריותנו, שעלינו ללמוד מספר בראשית כהכנה למצוות הכלכליות ולמצוות התלויות בארץ המפורטות בהמשך התורה.
גם כיום, בעת מלחמה, ניצבים בפנינו שני היבטים: ההיבט הרוחני של חוסן האומה ויכולתה להילחם מתוך אמונה בצדקת הדרך עד להשבת החטופים ולהשגת הניצחון, וההיבט המעשי של המשאבים שהקדוש ברוך הוא מעניק לנו - הן המשאבים הכלכליים, הרציפות של תפקוד המשק, והממון הנדרש לרכישת אמצעי לחימה, והן אמצעי הלחימה עצמם, שגם הם בגדר משאבים שהעניק לנו הקב"ה.
בראייה זו, קל להבין את משמעות הפסוק "יח וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אלוקיך כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח). מתחוורת ההבנה שכל האמצעים הללו ניתנו מאת הקדוש ברוך הוא למען נפעל בהם כראוי, נשיב את אחינו החטופים בריאים ושלמים, ונביע את דבר ה' בעולם באמצעות ניצחון מובהק וחד-משמעי במערכה הזו.
אכן, מהותו של עם ישראל היא רוחנית - "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (מיכה ד, ב). ואולם, "אם אין קמח אין תורה" (משנה אבות ג, יז) - אמת זו תקפה ברמה האישית, הלאומית והעולמית, ועל כן המרחב הכלכלי מהווה חלק בלתי נפרד מתחומי אחריותנו.
נישא תפילה לקדוש ברוך הוא שיוסיף לחזק אותנו בשני המרחבים - הרוחני והכלכלי - כדי שנוכל להשיב את אחינו החטופים ולהשיג את הניצחון על אויבינו במערכה הנוכחית, ולהתקדם אל השלב הבא, בתהליך של תחיית ישראל, ברוח ובחומר.