אתחלתא דפורענותא

עשרה בטבת, שמציין את תחילת המצור הבבלי על שערי ירושלים לפני כ־2,600 שנה, אינו רק נקישה כרונולוגית על דלתות ההיסטוריה.

הרמב"ם בהלכות תענית מסרטט תפיסה עמוקה של מהות הצומות, שלפיה אין מטרתם רק להתאבל על אובדן העבר אלא בעיקר "לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי תשובה".

צום עשרה בטבת אינו רק רסיס זיכרון של עבר טראומטי, אלא רגע מכונן הטומן בחובו מפתח לבחירות אחרות בהווה, שישפיעו על התפתחות העתיד.

עצירת השגרה וההינזרות מאכילה ושתייה אינן רק הימנעות פיזית אלא יצירת מרחב שקט בתוך המולת החיים, המאפשר חשבון נפש נוקב וחיפוש אחר תיקון אישי ולאומי. במיוחד עכשיו, לאחר כמעט 15 חודשי מלחמה ארוכה וקשה, יש לנו הזדמנות ייחודית להתחבר לאנרגיה ההיסטורית האצורה ביום זה.

עשרה בטבת הוא הזדמנות לצלול אל מעמקי המשמעות של תחילת המצור על ירושלים העתיקה, לא כאירוע נקודתי שחלף אלא כארכיטיפ של מצור - פנימי וחיצוני כאחד. המצור העכשווי מתבטא בצמצום החיות הלאומית, למשל בעקבות הקיטוב הפוליטי, תחושת ניכור בין חלקי העם, חוסר אמונה וחוסר הסכמה על דרכי הפעולה. כל אלו ועוד קוראים לנו לבחור מחדש יעדים ודרך שתוביל אליהם. הכאב והחוסר זורקים אותנו אל מחוץ לאזורי הנוחות, ורק שם ניתן לבחון בכנות את סדרי העדיפויות המדויקים לנו. מתוך התבוננות מעמיקה זו, נוכל לזהות את הפוטנציאל הגלום ביום זה לזריעת זרעי תיקון – תיקון שישפיע לא רק על חיינו הפרטיים, אלא גם על עתיד החברה כולה.

י' בטבת, הראשון בימי הצום לזכר חורבן בית המקדש, נושא עימו משמעות כבדה בשל היותו נקודת המוצא שממנה התפתח החורבן. את הביטוי "אתחלתא דפורענותא" טבעו חכמינו כדי לחשוף בפנינו עיקרון קיומי: חשיבותה הקריטית של תשומת הלב לרגע ההתחלה, הרגע החמקמק שבו נזרעים זרעי המשבר עוד בטרם ניכרים סימניו החיצוניים של האסון.

להבת גפרור זעירה, כמעט בלתי נראית, טומנת בחובה את הכוח להצית שרפה אדירה. כך גם המצור על ירושלים: לכאורה לא קרה דבר ביום ההוא, אך גזר הדין כבר התרקם, הפוטנציאל לחורבן כבר הפך למציאות אפשרית. בעצם סגירת שערי העיר, הניתוק והבידוד היה הניצוץ שעתיד להצית את האש שתכלה את העיר ואת בית המקדש.

כוח הבחירה

עוצמתה של ההתחלה טמונה במפגש הדרמטי בין שני כוחות מנוגדים: כניעה ובחירה. הכניעה היא היסחפות טבעית ואוטומטית עם כוח האינרציה, שמושך מטה אל המוכר והידוע, אל ההליכה אחר ההרגלים הישנים והתפיסות המקובלות. הבחירה האמיצה מצריכה יכולת אקטיבית להתנגד לכוח המשיכה, לעצור את ההידרדרות הבלתי נמנעת ולבחור בדרך חדשה. זהו רגע שבו הבחירה עדיין נתונה בידינו: האם להיכנע לשחיקת השגרה ולהיסחף בזרם, או לצאת למסע מאתגר של תיקון וצמיחה?

הבחירה הזאת היא כמו רגע טמינת הזרע באדמה. פעולה קצרת מועד שלא נראית חשובה, אך טומנת בחובה את סודות העתיד: סוג הצמח, גודלו, מיקומו – כל כך הרבה מוטבע ברגע הראשוני הזה.

עוצמתם של רגעי הבחירה, הטמונים בנקודת הפתיחה של המצור, מקבלת ביטוי מיוחד בהלכה ייחודית הנוגעת לעשרה בטבת: צום זה אינו נדחה מפני קדושת השבת. זאת בניגוד לשאר צומות החורבן, המבטאים בעיקר אבל על האובדן, שהוא רגש העומד בסתירה לשמחת השבת. לעומתם, ביום כיפור ובעשרה בטבת אנו מצווים לצום "בעצם היום הזה", גם כאשר הם חלים בשבת (חשוב לציין כי בפועל בלוח השנה שלנו צום עשרה בטבת לעולם לא חל בשבת, אך הוא כן חל ביום שישי ואינו נדחה, כפי שקורה השנה).

החסידות מאירה הבנה זו ומלמדת כי מהותם של ימים אלו אינה מצטמצמת לאבל על העבר, אלא כוללת גם שמחה על פוטנציאל הבחירה ואפשרות התיקון. הצום פוגש את השבת, זמן של התעלות רוחנית ושמחה, ומשלים אותה.

צום עשרה בטבת קורא לנו להתבונן ברגעי ההתחלה, הן בחיינו האישיים והן בחיי החברה והאומה. הוא מזכיר לנו שלכל משבר, קטן כגדול, יש שעת אפס - נקודה קריטית בזמן שבה הפוטנציאל לעיצוב העתיד עדיין גלום. ברגע ההתחלה, לפני שהחורבן צובר תאוצה בלתי ניתנת לעצירה, טמונה היכולת שלנו לבחור לזרוע זרעי גאולה.

פורענות או גאולה אינן מתפרצות פתאום. שתיהן מתחילות ב"אתחלתא" - נקודת התחלה צנועה, כמעט בלתי מורגשת, הצומחת ומתעצמת עם הזמן.

לזכור את החזון

חכמינו במסכת סנהדרין הפנו את תשומת ליבנו לחשיבות זיהויים של סימני הגאולה הראשוניים, כדי שלא נטעה בפרשנותם ונחמיץ את הבנת המתרחש. הם תיארו סימנים אלו, כגון שפע פירות הארץ ושיבת יהודים מקצוות תבל, והדגישו כי אין מדובר באירועים בודדים ומקריים, אלא באותות המעידים על תהליך עמוק ורחב היקף המתהווה במציאות. די היה באותות עדינים אלו כדי להוביל את חז"ל להצהרה והבטחה נחרצת: "אין לך קץ מגולה מזה!", כלומר כאשר נזהה התחלה כזאת, נוכל לבחור לפעול בצורה מדויקת ומותאמת להתגשמות הגאולה.

בתקופת ראשית שיבת ציון ובניית בית המקדש השני, היו שחשבו שאין טעם בהמשך האבלות. כאשר שאלו את הנביא זכריה אם יש להמשיך לצום ולהתאבל על חורבן בית ראשון, השיב להם כי גם בימי התחלת הגאולה, בדיוק כפי שהיה בימי ראשית החורבן, עיקר משמעותם של ימים אלו הוא פסק זמן להתבוננות פנימית ולתיקון המעשים והמידות.

תשובתו מהדהדת ורלוונטית גם לשיבת ציון המודרנית. בדומה לירושלים הקדומה, שניצבה בפני אתגרי שיקום ובנייה לאחר החורבן, גם החברה הישראלית כיום ניצבת בפני אתגרים משמעותיים: מחלוקות עמוקות באשר לזהותה ותפקידה הלאומי, שסעים חברתיים המאיימים על אחדותה ומתחים ביטחוניים המרחפים מעל שלומה.

כיצד נוכל להפוך את זכר המצור, סמל הקיפאון והניתוק, לגשר אל עתיד טוב יותר? אילו נקודות תיקון עיקריות יאפשרו לנו לחצות את החומה ולצעוד לעבר גאולה אמיתית?

שלושה עמודי תווך יסודיים עולים מתוך לימוד לקחי העבר ומתווים דרך: חוסן רוחני, ערבות הדדית ואורך רוח לצפות ולפעול לישועה.

החוסן הרוחני: הצום גורם לנו לעצור לרגע את שגרת החיים ולחזק את אמונתנו בערכים ובמטרות המשותפות לנו. כאשר המציאות מאתגרת ומטלטלת, עלינו לעסוק בשאלה כיצד האמונה יכולה לשמש מקור של כוח, נחמה ותקווה, כפי שהייתה לעם ישראל לאורך הדורות.

זהו זמן לבחון: מהם הערכים המניעים אותנו? לשם מה אנו חיים ומוכנים להקריב? האם אנו זוכרים את החזון הגדול שלהגשמתו התחלנו את המסע?

ערבות הדדית: המצור על ירושלים מדגיש בצורה כואבת את הצורך בשיתוף פעולה בין כל חלקי העם, במיוחד בזמנים של מחלוקות ופערים חברתיים ותרבותיים. האתגרים הפנימיים שתרמו לחורבן הראשון מלווים אותנו גם כיום, ללמוד לנהל דיאלוג פורה גם במצבים של חוסר הסכמה, ולזכור כי גורלנו כעם קשור בזה. סולידריות, תמיכה הדדית וראיית האחר הן קריטיות להתמודדות מוצלחת עם קשיים ואתגרים.

אורך רוח וצפייה לישועה: ההתמודדות הממושכת עם המצור דרשה מהנצורים התמדה ואורך רוח. גם אנו, בהתמודדותנו עם המלחמה המתמשכת ואתגרי ההווה, נדרשים לאותן מידות. עלינו להדגיש את חשיבותן של תכונות אלו ולחפש דרכים מעשיות לטיפוחן בחברה הישראלית. בניית חוסן לאומי וחברתי אינה תהליך בזק, אלא דורשת השקעה מתמשכת, אמונה בדרך וסבלנות לראות את הפירות.

אילו בערב החורבן היו ננקטות בחירות אחרות כתוצאה מבירור מעמיק של צדקת הדרך, שיתוף פעולה יעיל שיבטיח הישרדות, ונכונות להתמודדות ארוכת טווח, הן היו מובילות לתוצאות אחרות לחלוטין.

אנו בשעת האפס. כל סימני הגאולה שעליהם ניבאו הנביאים והבטיחו חז"ל מתקיימים לנגד עינינו. זאת הזדמנות בשבילנו לבחור בדרך המאתגרת אך ההכרחית לעם ישראל בארצו.

ד"ר נעה רחל בן דוד היא חברה בצוות כתיבה ופיתוח בעמותת יסודות לחינוך, תורה ודמוקרטיה

-

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)