עסקה עם השטן, לא משנה מהם תנאיה – היא אסון שכולנו נשלם עליה מחיר בריבית דריבית; כולם יודעים את זה. מקרה קלאסי של חוסר דחיית סיפוקים לאומית והעדפת נהנתנות רגשנית קצרת טווח על פני ערכיות שכלית ארוכת טווח.
אין מה להאשים את הממשלה שעושה את העסקה הפחות גרועה שניתן לעשות מהסיבה הפשוטה שההחלטה כבר לא בידיה. מהרגע שהחברה הישראלית נחטפה בידי התפיסה שחיי חטופים הם מעל הכל, כולל ביטחונם העתידי של כל אחד ואחת מאיתנו - הפור נפל (והפרחים לאלו ששיתפו פעולה עם החוטפים ברגשנותם הצהובה); כעת נותר רק לצמצם נזקים.
הדיון הוא מה לעשות עם המועקה שדוקרת כמו סכין בלב – האם כל הקורבנות היו לשווא? או כפי שניסחו לי זאת לוחמים רבים בשבוע האחרון: "יורקים לנו בפנים ולא נלך פעם הבאה למילואים". והתשובה היא כזו:
א. שום דבר לא היה לשווא! בזכות הלחימה והקורבנות האדירים שהוקרבו – מצבנו כיום הוא לאין ערוך יותר טוב משהיה לפני שנה וחצי. למרות הנזקים האדירים שיגרמו מהעסקה – טבעת החנק שהייתה סביב מדינת ישראל הוסרה. אנו נגיע ערוכים להתנגשות הבאה, שתבוא ללא ספק מהר יותר "בזכות" העסקה – בצורה יותר טובה משהיינו.
ב. אם אנחנו לא נמשיך להילחם ולהגן על מדינת ישראל – מי יעשה זאת? אנחנו לא קפלניסטים ששוברים את הכלים בעת שמשהו לא מוצא חן בעיניהם.
ג. הביטוי "יורקים לנו בפנים" יוצא מתוך נקודת הנחה שאנחנו עושים טובה למדינה והיא לא מעריכה זאת. צריך לשנות את הראש: אנחנו לא עובדים אצל אף אחד – לא אצל ראש הממשלה, לא אצל הרמטכ"ל, לא אצל שופטי העליון, לא אצל מטה החטופים ולא אצל הטוקבקיסטים ברשתות החברתיות; אנחנו עובדים רק אצל ריבונו של עולם – והוא מראה לנו ניסים ונפלאות של מדינה פורחת ועולה, למרות נפילות ונסיגות שבדרך.
אנחנו נתגבר ונצמח גם מתוך נפילה זו, ונתפלל שה' הטוב יכפר על עמו בכמה שפחות ייסורים.
הרע יעבור, הטוב יתגבר, בעזרת ה'.