
גם הימין הכואב שבוי בקונספציה של 'המשך הלחימה' ו'ניצחון מוחלט' במקום לרדת לפרטים לגבי דרכי הנצחון הפשוטות.
1. לא מזמן ישבתי עם אב שכול בביתו ולא עשיתי דבר. הוא הזמין אותי לעניין אחר בכלל ואיכשהו מצאתי את עצמי מקשיב. התאפקתי שלא לבכות מולו. את הדמעות הגדולות שמרתי לראיונות הטלפונים לעיתון שערכתי בשנה האחרונה.
מאחורי הקו היו הורים ובני משפחה שסיפרו לי על הקדושים שאיבדו בסאגה הנוכחית שהתרגשה עלינו. אנשי אמונה חזקים ומעוררי השראה וחיזוק. דרך הטלפון לא רואים את העיניים - אז הרשתי לעצמי לדמוע עד שנגמרו הנחילים.
מול אב שכול, בארבע עיניים, התקשתי להסתיר את הכאב. למזלי, הטלוויזיה ממול נתנה סרט טבע על לוויתנים. זה עזר לנו לנשום בבליל הזכרונות והסיפורים, אך המים הרכים שפיכו מהמסך לא יכלו לאלחש הכל. כאב האב היה חד ובלתי ממוסך למרות ששכל את בנו לפני כמעט עשרים שנים.
איני יודע חשבונות שמים, אך מה שבטוח הוא שבארץ - אנחנו חזקים ומאמינים יותר. רק לא ממש ברור מדוע אנחנו בוחרים להמשיך ולבלוע את סיסמאות המלחמה מכל הכיוונים כפי שהן מנוסחות בלי להביט להן בעיניים בפשטות ולהבין מה אנחנו צריכים באמת כדי לא לכאוב יותר.
2. המרחב הציבורי צועק אלינו סיסמאות שמספרות לנו מה חשוב. כשעוסקים בשאלת המלחמה אם בכלל הדעות המובעות בסיסמאות מתחלקות לבעד ונגד, בזמן שהשאלה הגדולה והחשובה ביותר נמצאת במקום אחר לגמרי: 'כיצד להילחם?' - זה הניסוח הפשוט שלה ממנו הכאב צומח כאן במשך עשרות שנים.
כפי שסיפר וינטר, הוא התבקש פעם לבצע משימה תוך כדי סיכון חיילים וודאי למרות שלדעתו היה אפשר להתנהל אחרת. בעולם מתוקן היינו חורטים את הדברים של וינטר על לוח ליבנו. כי מלחמה מול אויב חלש (כפי שאמר וינטר בפשטות, אך לא צריך להיות וינטר כדי להבין את זה) - אמורה להתנהל בצורת כלל אצבע: אפס סיכון ואפס אבידות, לפני הכל. מאוד פשוט. עם הכלל המתמטי הזה אפשר להתקדם. כן, צריכים לשמור על החיים עצמם גם אם הקדושים שלנו מוכנים למסור נפשם למען שמירת אחיהם.
3. איך עושים את זה בפועל? תשאלו את וינטר. אני מניח שצריך להשתמש בתחבולות, להתמקד באי כניסת נשק, לפעול מהאוויר ולתת לאויב החלש לאבד סבלנות תוך כדי שהולכת לו התחמושת. העיקר: לא לסכן אף חייל מול אויב שגם ככה תקוע באזור קטן ובמתטיקת בית ספר פשוטה - ב"ה - אין לו יכולת לחימה ובדרך הטבע הוא עשוי להתכלות מעצמו.
במצב הכאב הנוכחי אנו מוכרחים להתעורר ולהתחיל לדבר (גם בסיסמאות), סוף סוף, על 'איך נלחמים?' במקום לפמפם השכם והערב סיסמאות בלתי מגובשות המחזקות מושגים ערטילאים כמו 'ניצחון מוחלט', 'לא עוצרים'. ביננו, בלי קשר למגזר או דעה פוליטית, אף אחד לא רוצה מלחמה לא הגיונית כזאת בה אויב חלש מזנב בנו ובכל פעם אנחנו מספרים לעצמנו שזה 'חד פעמי' עד הכאב הבא שלא יבוא. אמן.
--
הכותב הוא עורך ומנהל תוכן, מוזיקאי, יוצר הסרטים "מדריך למתבונן האמיץ" (זמין כעת לצפיה ללא עלות), "אבא עם אלוקים", "רווק עם אלוקים" ועוד.