ד"ר מאיר בן שחר
ד"ר מאיר בן שחרצילום: עצמי

רבים מבין הקוראים וודאי מזהים בנקל את חלקה הראשון של הכותרת. זוהי כותרת הפרק השני במאמר 'אורות ישראל' לראי"ה קוק.

רבים עוד יותר יודעים לצטט ושמים על לוח ליבם את דברי הראי"ה בפתח מאמר ארץ ישראל 'ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה'. בשונה מאומות העולם, ארץ ישראל היא בעלת מהות פנימית 'הקשורה בקשר חיים עם האומה'. וזאת בניגוד לקשר האינסטרומנטלי שבין אומות העולם השונות למקומות מגוריהם. ההבנה בדבר ייחודה ומשמעותה של ארץ ישראל לא רק שהזינה וקידמה את מפעל ההתנחלות אלא היא שמעניקה את הצידוק המוסרי והדתי לכך שאין למסור אפילו חלק קטן מארץ ישראל. ארץ ישראל איננה נדל"ן שסוחרים בו לשם מטרות כאלו ואחרות, חשובות ככל שתהיינה. ארץ ישראל בשלמותה היא משלמת את כנסת ישראל.

ומה על חלקיה השונים של כנסת ישראל? לאורך השנה האחרונה חזרו ואמרו והסבירו רבים מאד ביננו שבעומק המחלוקת בחברה הישראלית (ובכנסת ישראל) ניצבת שאלת היחסים בין הכלל לפרט ובמילים אחרות 'קשר היחיד והכלל בישראל'. תפיסת העולם של חלק ניכר מתומכי העסקה, כך נטען, מעדיפה את טובת הפרט כאן ועכשיו על חיי האומה לשנים שיבואו. הקריאות הקצובות בהפגנות 'עד החטוף האחרון, את כולם ועכשיו', הם לכאורה הביטוי לעמדה המקדשת את היחיד ורצונותיו על פני צרכי הכלל והעם. המתנגדים לעסקה המתרקמת טענו שדברי חז"ל 'אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן' אינם רק הנחיה מעשית לניהול נכון של מו"מ, אלא הם מבטאים הכרה ברורה שהיחיד צריך למסור את נפשו, כפי שרבים וטובים עשו בשנה האחרונה, למען כלל ישראל.

והנה, כאשר הראי"ה מבאר את טיבו של קשר היחיד והכלל בישראל, הוא מסביר שקשר זה שונה מאשר בכל עם ועם. ההזנה בין היחיד והכלל בישראל איננה חד כיוונית מהכלל לפרט, אלא היא דו כיוונית: 'כל התנשאות מוסרית הנמצאת באישיה הפרטיים [של כנסת ישראל] מוסיפה לה כח'. היחיד במעשיו ובמוסריותו הוא שמעצים את כוחה של האומה. אכן 'הכלל נותן נשמה ליחידים', אבל בה בעת יש לזכור גם את 'התעלותה של נשמת הכלל על ידי הוספת האורה שהפרט מוסיף בה'. היחידים שנשבו ונחטפו מאיתנו ביום שמחת תורה, לא נחטפו כיחידים, כפרטים בודדים, אלא הם נחטפו מפני שהם אחוזים ודבוקים בנשמת הכלל, מפני שעבור אויבנו אכן כל יחיד ויחיד מגלם את כנסת ישראל כולה.

כאשר טוענים שהוויכוח הוא על היחס בין היחיד לכלל, ומביאים דוגמאות מהאופן שבו בני אומות אחרות נוהגים בחטופים, אנחנו מתכחשים לכך ש'היחש של כנסת ישראל ליחידיה הוא משונה מכל היחושים שבעולם של כל קיבוץ לאומי ליחידיו'. שיבתם של החטופים אינה רק שמחה על שיבתו של היחיד, אלא שמחה על הגברת עוצמתה של כנסת ישראל כולה מפני שדווקא בזכות האחווה וההבנה של מהותה של כנסת ישראל הם שבים אלינו. כשם שהבנו שאין לוותר על אף חלק מחלקי ארץ ישראל, מפני שהוא איננו רק 'חלק' אלא פגימה והטלת מום במהלך חייה של עם ישראל, כך עלינו להבין שוויתור על היחיד עכשיו והיום ייצור פגם ויטיל מום בכנסת ישראל כולה.

שנים רבות מתחולל וויכוח האמנם 'מאמר הדור לדורנו'. אני מאלו הסבורים שדברי הראי"ה מסבירים ומבארים את מהלך התחיה הסבוך שנמשך עד לימינו. במאמר הדור מבאר הרב שעל אף שנראה שהדור מלא עוון והבנים עוזבים ובועטים בכל הקדוש והיקר מדורי דורות, הרי 'רוחו הוא נשגב גדול ואדיר'.

הראי"ה מסביר את גדלותו של הדור בכך ש'רגשי החסד, היושר, המשפט והחמלה עולים ומתגברים' בדור זה. האם לא ניתן לראות בהפגנות, בעצרות ובכיכרות שנערכים בהתמדה בגשם, בשרב, בקור, ובחום מידי שבוע בשבוע ביטוי עילאי לדבקותו של הדור הזה בחסד ובחמלה? האם לא ייתכן שכשם שגם בימי הראי"ה זיהו צעירי הדור שהתרחקו והרחיקו עצמם מכל ריח יידישקייט את מהותה של האומה בגאולת הארץ, כך הם מזהים בעומק נשמתם היום שמהותה של האומה דורשת את השבתם של החטופים, הם תובעים בעוז ובגבורה את 'קשר היחיד לכלל ישראל'.

הכותב הוא מרצה איש מכללת שאנן והאוניברסיטה הפתוחה