אזרחי ישראל נקרעים ומיטלטלים בין תחושות קשות, בין עסקת הכניעה לבין פדיון – במחיר נורא ומופקע – שליש מן החטופים, 33 מתוך 98. בהכירנו את חמאס, וכאשר מספרים לנו שהרוב מתוך 33 אלה יחזרו בחיים, הרי שמדובר בלא יותר מ- 17 חטופים.
בנסיבות אלה אין מקום לחגיגות שמחה המוניות ותקשורתיות, אין מקום למשדרים מיוחדים וממושכים, אין מקום לסיסמאות נבובות, אין מקום לחדירה לפרטיות של המשוחררים ומשפחותיהם. בניגוד להרגלה, על התקשורת לגזור על עצמה איפוק. יש להניח לחטופים ולמשפחותיהם להתחבק ולבכות, הרחק מן ההמון הסוער, ולהתחיל את תהליך השיקום הממושך. אין מקום לחגיגות. אסור לחגוג!
יתר על כן, אין מקום לחגיגות מכיוון שהעסקה שבה מדובר היא חלקית מאד, ואינה כוללת את שני השלישים הנותרים מבין החטופים. משפחותיהם של אלה תסתכלנה בשבועות הקרובים בעיניים כלות על אלה ששפר גורלם והיו בשבי "רק" 16 חודשים. שחרורם של שני השלישים הנותרים נדחה למועד בלתי ידוע. אפילו פתיחת המתן ומתן על שחרורם נדחתה לעוד שבועיים, ואז תופעל עלינו שוב מסחטת החמאס.
וכמובן, החטופים יפוזרו ברצועת עזה באופן כזה שצה"ל ייאלץ להמשיך להילחם כאשר ידיו כבולות, וכאשר אותם חטופים ימשיכו לשמש בעל כורחם כמגן אנושי לרוצחים. אם יש הפקרה, זו ההפקרה! כאמור, אין מקום לחגיגות. אסור לחגוג!
רבות דובר על המחויבות של מדינת ישראל לאזרחיה שהופקרו לפרעות החמאס. פחות – מדוע? – דובר על המחויבות של מדינת ישראל לחייליה ועל הברית בינה לבין החיילים הנתונים בשבי האויב האכזר. עסקה חלקית (שלבים, פעימות, הדרגתיות, וכו') אינה אלא שחרור שליש מהחטופים (וכמו שהוסבר לעיל, לא יותר מ- 17 חיים) והפקרה של שני השלישים הנותרים. כאמור, אין מקום לחגיגות. אסור לחגוג!
ולא פחות חשוב, אין עם חוגג את כניעתו ואת השפלתו, אלא אם כן מדובר בעם ישראל. התקשורת חגגה ושיווקה את טקס חתימת הסכם הכניעה לרב-המרצחים ערפאת על מדשאות הבית הלבן ב- 13 בספטמבר השחור 1993, ואותה תקשורת תחגוג שוב, הפעם כניעה לרב-המרצחים סינואר. חשוב שראש הממשלה יפסיק להשתמש במושג תקומה כאשר מדובר על המלחמה הנוכחית. במלחמה הנוכחית אין מקום להבל של "תמונת ניצחון" בצד הישראלי. כאמור, אין מקום לחגיגות. אסור לחגוג!
הכותב היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי