הפגנות נגד שחרור מחבלים
הפגנות נגד שחרור מחבליםצילום: חיים גולדברג, פלאש 90

היה זה בעיצומו של גל פיגועים בראשית האינתיפאדה השנייה. שטחי יהודה ושומרון היו סיר לחץ מבעבע של טרור ומוות, וגם הערים במרכז הארץ לא קיבלו הנחת סלב. כמעט לא עבר יום בלי שניים או שלושה ניסיונות פיגוע, חלקם הסתיימו בצורה קטלנית.

בכפר תפוח התגוררו אז שני אחים למשפחת אודסר, מוטי ושלמה, בשנות ה־50 וה־60 לחייהם. הם היו מראשוני היישוב בזמנו, ועבדו יחד בחברה לחלוקת נפט וסולר. באותו יום נכנסו השניים עם משאית החלוקה למסלול הרגיל, שכלל גם את המחצבה בכפר ג'מעין, סמוך לאריאל. במקום ארבה להם חוליה של חמישה מרצחים שירו בהם מטווח אפס, כולל וידוא הריגה. לאחר ששני האחים נותרו מוטלים מתים ברכב, ברחו מחבלי החוליה מהמקום. ימים ספורים לאחר מכן ביצעה אותה חוליה פיגוע טרור נוסף שגבה את חייהם של שני יהודים נוספים. רק אז הם נתפסו בידי כוחות הביטחון, וארבעה מהם נשפטו למאסרי עולם בגין רצח.

אלא שבמדינת ישראל כמו במדינת ישראל, מחבלים שפלים מהסוג הזה יכולים להסתמך על הסטטיסטיקה של הסוף הטוב. 12 שנים בלבד הספיקו ארבעת הרוצחים לבלות בכלא הישראלי, ולפתחם התגלגלה כפרי בשל עסקת שליט. כצפוי, העתירה שהגישו בני משפחת אודסר, קרובי הנרצחים, נגד שחרורם זכתה לאטימות מוחלטת בבג"ץ, והארבעה פילסו את דרכם בקלות אל החופש. אבל לא רק אל החופש חזרו חברי החוליה, אלא גם לתחביב העיקרי שלהם – טרור נגד יהודים.

החזרה לעיסוק בטרור הובילה שלושה מתוכם שוב לתאי הכלא, וגם הפעם העלילה חוזרת על עצמה במין ריטואל בלתי נתפס. כשהתפרסמו הרשימות של משוחררי העסקה הנוכחית, גילו בני משפחת אודסר לתדהמתם כי אחד המחבלים מאותה חוליה יצא בפעם השנייה מכותלי הכלא לנהל את חייו השלווים בווילה בכפר, ובלי שום ספק – כפי שלימד הניסיון - גם לעסוק ברצח יהודים. השניים האחרים, נמסר להם בשיחה עם גורמים רשמיים, ישוחררו ככל הנראה בהמשך.

"אם הייתי יודע שזו חוליה שלא חוזרת לטרור ולא תרצח עוד יהודים, לא הייתי אומר כלום נגד שחרורם בעסקה", אומר שי אודסר, הבן והאחיין של שני הנרצחים, "הרי אבא שלי כבר מת ומול זה עומדים אנשים חיים – קודם זה היה גלעד שליט ועכשיו החטופים בעזה. אבל אני דואג למתים העתידיים, ההיסטוריה מלמדת שאלו ששוחררו בעסקת שליט רצחו שוב. מה יקרה עכשיו כשמשחררים 1,500 סינווארים? למה שלא תהיה להם מוטיבציה לחטוף ולרצוח עוד?"

השבוע, עם שחרורן של שלוש החטופות מהשבי, היה אודסר דומע ונרגש מול התמונות כמו כל יהודי בארץ ובעולם. את הנקודה הזאת חשוב לו להדגיש כבר בתחילת שיחתנו: "חשוב לי מאוד לומר שאני מברך מעומק ליבי את החטופות ששבו, והתרגשתי לראות את חזרתן הביתה". לתדהמתו, היו מי שהאשימו אותו באמירות נוסח "איך אתה לא שמח על כך שהחטופות חזרו?" הטון המאשים נגדו היה נעוץ בכך שהעז להעביר ביקורת על העסקה ומחיריה. "אני התרגשתי עם כל עם ישראל מתמונות החטופות ששבו הביתה", שב אודסר ומדגיש, "אבל יחד עם זה, מותר לבקר את העסקה. אנחנו יודעים מה המחיר. מי שלא חווה את זה על בשרו לא מבין, ואני גם לא מאחל לאף אחד להבין. ההיסטוריה מלמדת שהם חוזרים לרצוח אותנו, אנחנו יודעים בדיוק מה יקרה. החברה הישראלית חיה בהכחשה ולא רוצה להתמודד עם האמת. כולנו שמחים על החטופים שחוזרים הביתה, אבל עוד מעט נשלם את המחיר ואז ישאלו – כפי שקרה אחרי ה־7.10 – איך עשינו את העסקה הזאת?"

אודסר, חבר פורום המשפחות השכולות 'בוחרים בחיים', מזכיר שיש גם דרכים אחרות. מלבד מנוף הלחץ של מניעת הסיוע ההומניטרי לחמאס בעזה, הוא מצביע גם על תנאי הכליאה של המחבלים בישראל. "סביב עסקת שליט, שנים רבות חמאס לא הסכים להתפשר כל עוד ברגותי לא ישוחרר. רק כשישראל החלה ללחוץ והחמירה את תנאי המחבלים בכלא, כמו מניעת ביקורים וכסף בקנטינה, חמאס ירד מהדרישה הזאת. אז בסוף הייתה עסקה קשה, אבל לפחות בלי ברגותי. אפשר ללחוץ גם דרך הכלא".

"אם הייתי יודע שאבא שלי ודוד שלי הם הקורבנות האחרונים – הייתי משלם את מחיר העסקה בלב שלם", הוא מסכם, "אבל אני באמת דואג לקורבנות העתידיים של מי שיחזרו בוודאות למעשי טרור".

ההיסטוריון הצבאי ד"ר יגיל הנקין אפילו לא זוכר את שמותיהם של זיד עאמר וראגב אחמד מוחמד עליוה. השניים היו חלק מחברי החוליה שתכננה וביצעה את פיגוע הירי ליד איתמר בשנת 2015, שבו נרצחו אחיו וגיסתו הרב איתם ונעמה הנקין הי"ד לעיני ילדיהם, וישוחררו במסגרת העסקה הנוכחית. "אני אפילו לא זוכר את שמות הרוצחים, כי אין פה בכלל משהו אישי, זה לא העניין", הוא מחדד את הזווית שלו נגד העסקה. "אי אפשר לצמצם את כל העניין כאילו זה משהו של המשפחות השכולות, כאילו הכול זה רגשות ופגיעה אישית. הבעיה היא של כולם. זכות הדיבור שלי היא רק מהמקום של הפגיעה בצדק והנזק האישי שנגרם לי, אבל זה מתגמד מול מחיר הותרת חמאס בשלטון בעזה פלוס שחרור המחבלים, שמהווים מודל לחיקוי. בזה אין לי אמירה מיוחדת, הרי הם רצחו את איתם ונעמה כמו שיכלו לרצוח כל יהודי אחר".

תחושת הצדק של הנקין נפגעה מעצם זה שהמחבלים נותרו בחיים ולא נגזר עליהם עונש מוות. אבל גם כעת, העובדה שריצו תשע שנים בלבד על הרצח הכפול וכעת ישוחררו לביתם מעוררת אצלו תחושה קשה ברמה האישית. אלא שהנקין, גם בכובעו המקצועי כהיסטוריון צבאי, עמית במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון ומרצה במרכז האקדמי שלם, מבקר את מחיריה הגבוהים מדי של העסקה, ובראשם מה שהוא רואה כתבוסה מול חמאס בעזה: "בסופו של דבר אין מחלוקת שלא הבסנו את חמאס, והעובדה שהוא עדיין מציב לנו תנאים מלמדת שהוא לא רואה עצמו כמובס. ההסכם הזה יידון על פי סופו – אם אכן ההפוגה תהיה זמנית ויחזרו לכבוש את השטח, נתייחס לזה אחרת. אבל אם ההסכם יאפשר לחמאס לשרוד, הרי שזה כבר לא רק עניין של המשפחות השכולות".

הנקין מגחך על הטענה שנשמעה בנוגע להסכם, שלפיה "המדינה נכשלה – שהמדינה תשלם". "את המחיר של הותרת חמאס בעזה הרי כולנו נשלם, מגוחך לומר שראשי המדינה ישלמו את המחיר. אדרבה, להם יש אבטחת אישים, אז הסיכוי שהאזרח הפשוט ישלם את מחיר שחרור המחבלים גבוה יותר". לדבריו, הסכם השבת החטופים הוא כישלון ישראלי. "יש פה קביעה לעתיד שבעידן המודרני ניתן להשיג מטרות אסטרטגיות באמצעות חטופים. את המסר הזה גם אויבינו במקומות אחרים לא יאחרו לקלוט. ברור שיש לכולם שנאה ורצון לרצוח אותנו, אבל בהינתן העובדה שהם רציונליים בדרכם שלהם – שידרנו להם שתעודת הביטוח שלהם היא חטופים".

האפשרות של סיום המלחמה היא בעיניו טעות, כמו גם ההנחה של מערכת הביטחון ש"נוכל להתמודד" עם המחיר. "אני חושב שזה יביא אותנו לחזור לשיטת הסבבים בצורה כזו או אחרת. הפלשתינים יממנו תוכנית שיקום גדולה מאי פעם, יותר מכל כסף קטארי. לא יעשו חשבון שחמאס ישלוט בכסף הזה. האויב לא טיפש, ואנחנו נעשה טעות בהנחה שנוכל לשלוט בזה".

הנקין מזכיר את אמירותיו של ראש המוסד תמיר פרדו בתקופת גיבושה של עסקת שליט, שהתנפצו אל סלעי הטבח בשמחת תורה, שלפיהן "מדינת ישראל היא מדינה גדולה וחזקה, שום דבר לא יפגע בה. היא יכולה להתמודד עם הרבה דברים, גם עם שחרור אלף אסירים". "הוא מעולם לא התחרט על האמירה הזאת", מזכיר הנקין, "וגם בעסקה הזאת יש כאלה שטוענים שהפעם לא נחזור על טעויות, אבל שחרור המחבלים פשוט מקטין את הסיכויים שלנו לנצח. אנחנו מוסיפים לעצמנו גורמי סיכון רציניים, וכל מי שפוטר את זה בזלזול לוקח סיכון נוראי בחיי אדם".

מלחמה על כל שם?

במסגרת השלב הראשון של העסקה אמורה ישראל לשחרר, תמורת 33 חטופים, קרוב לאלפיים מחבלים – מתוכם אלף עזתים שנתפסו בעזה אחרי 7 באוקטובר, לצד כ־290 מחבלים רוצחים שנשפטו למאסרי עולם. חלק מהמחבלים, ששפוטים לעבירות חמורות, מיועדים לגירוש לחו"ל. 730 מן המחבלים ישובו לבתיהם בירושלים וביהודה ושומרון.

הרשימות שפרסם משרד המשפטים, ובהן שמות המחבלים שישוחררו, היו מעורפלות וקשות לפענוח, וכנראה לא בכדי. משפחות שכולות רבות, שחששו מהאפשרות שרוצחי יקיריהן ישוחררו, לא הצליחו לקבל את המידע המתבקש הזה מהרשויות. שם לא היה אכפת למישהו מהגיהינום השני שיעברו המשפחות האלה, עם יציאתו הצוהלת של מי שריסק את חייהן לחופשי.

בפורום המשפחות השכולות 'בוחרים בחיים' קיבלו עשרות פניות של משפחות שכולות שביקשו עזרה באיתור המידע החיוני. "יש אי בהירות גדולה בנושא הזה", מסבירים בפורום, "כי משרד המשפטים בחר לא לפרסם באילו פיגועים היה שותף כל מחבל. אב שכול התקשר אלינו, ואמר שפנה לברר וכל מה שקיבל הוא מספר התיק של המחבל. איך בדיוק הוא אמור לפתוח את התיק של המחבל ולדעת על מה הוא נשפט? אח שכול פנה באמצעות טופס מקוון, וענו לו שהמחבל שעליו הוא שאל מופיע ברשימה. אבל הוא ביקש לדעת האם הוא השתתף בפיגוע מסוים, איך המידע הזה עוזר לו? הכול עקום, אולי כדי למנוע ביקורת אפשרית על העסקה. יש משפחות רבות שפשוט לא יודעות האם המחבל שרצח את יקירן משתחרר".

פורום 'בוחרים בחיים' עתר לבג"ץ בדרישה שהמדינה תפרסם את שמות המחבלים עם פירוט באילו פיגועים היה שותף כל אחד. "זו גם שקיפות נדרשת, וגם כבוד לנרצחים, לפחות זה מגיע להם". המדינה בתשובתה חזרה על הפרטים שכבר פורסמו, וציינה שמטעמי שמירת פרטיות היא אינה מפרסמת את הפרטים שהתבקשו, שכן אולי יש משפחות שכולות שאינן מעוניינות בפרסום. בית המשפט קבע כי לא יכפה את המדינה לעשות זאת. המשפחות, אם כן, צריכות לחטט בעצמן בפצע הפתוח ולגלות באמצעים משלהן מה גזרה עליהן העסקה הנוכחית.

עתירה נוספת שהגיש הפורום נוגעת לסעיף בחוק שעבר בשנת 2014, ולפיו אם התביעה דורשת זאת לגבי מחבל מסוים בשל נסיבות חמורות במיוחד של הרצח שביצע, יכול בית המשפט לקבוע כי הוא מנוע שחרור ולא יוכל להשתחרר באמצעות עסקה. בפועל התביעה עשתה שימוש מועט מאוד בסעיף הזה מול מחבלים רוצחים.

מידע שהגיע אל הפורום הצביע על מחבל שכבר היה רשום ברשימת המשוחררים, על אף שהופעל עליו הסעיף המדובר בחוק. הפורום מיהר לעתור לבית המשפט בדרישה להוציא אותו מהרשימה, ואכן השב"כ בדק את המידע ועצר את שחרורו. הממשלה עדיין אמורה להתכנס כדי לקבל את ההחלטה הסופית להוציא אותו מהרשימה. גורם בפורום מתרעם על ההתנהלות הזאת, שמעידה בעיניו באופן כללי על הרצינות המועטה שבה גובשה רשימת המשוחררים. "בשב"כ הצהירו כי הם ניהלו קרבות עזים על כל שם. איפה הקרבות העזים האלה, אם אזרח פשוט גילה את המחבל מנוע השחרור בתוך הרשימה? אני לא רואה פה מאבק על כל שם. אם באמת הייתם דנים לעומק בכל אחד, זה לא היה קורה".

לנוכח הרשימה שגובשה, ההכרזות בנוסח "נדע להתמודד" המוכרות עוד מימי עסקת שליט, וגם ההדלפות של שב"כ שלפיהן הוטל וטו על מחבלים שיסייעו לשיקום חמאס בעזה, נשמעות לאנשי הפורום כבדיחה עצובה. "צוחקים עלינו?" תמה הגורם, "הרי אלה ששוחררו הם בעלי פוטנציאל מסוכנות הכי גבוה שיש, הם פצצות מתקתקות. זה נקרא קרבות עזים על כל שם? ויש שם מאות כאלה". עוד הוא מספר כי גם ההבטחות שלא ישוחררו מחבלים שהם סמלי הנהגה, התגלו ככתובות על הקרח. "ברשימה יש בכירים בחזית העממית, כולל ראש החזית העממית ביו"ש המחבלת חאלדה ג'ראר, שמעורבת בעצמה בפיגוע שבו נרצחה רינה שנרב הי"ד. מכל כיוון הם לא עומדים אפילו בקווים האדומים שהציבו לעצמם".

חשש נוסף של הפורום הוא מחוסר ההבנה והמוכנות של המערכת לסיכונים הצפויים. "נראה שאין הבנה אמיתית לטירוף שיתרחש. הממשלה מציגה את הסיכונים האפשריים כאילו זה רק ביהודה ושומרון, אבל אני גר בראש העין וזה לא מסוכן פחות בשבילי. צמצמו את זה בשיח הציבורי כדי להרגיע, אבל מדובר בסכנה לכל מדינת ישראל".

שחרור לכולם

ובעוד בתי הכלא מתרוקנים ממחבלים ערבים עם דם על הידיים, נשארים תאי המאסר מלאים באסירים ביטחוניים יהודים, להבדיל כמובן. בארגון 'חוננו' פנו השבוע לנשיא ולשר המשפטים בדרישה לחון את האסירים הללו על רקע העסקה שיוצאת לפועל, כפי שכבר התרחש בעסקאות קודמות.

כך למשל, בשנת 1999 קצב הנשיא עזר ויצמן את עונשיהם של שבעה יהודים שהורשעו בפגיעה בערבים. בין האסירים שנקצב עונשם היו עמי פופר, יורם שקולניק והאחים קהלני. את ההחלטה הראשונית קיבל שר המשפטים דאז, צחי הנגבי, שהסביר כי בעת שמקלים בעונשים שהוטלו על אסירים ערביים, לא ניתן להתעלם מהאסירים היהודים שביצעו את "המעשים הנוראים" בעקבות העימות החריף בינינו לפלשתינים. הנגבי, אגב, קיבל את ההחלטה ללא ידיעת הפרקליטות ולמורת רוחה. אותו הנגבי, נזכיר, הוא היום ראש המל"ל.

כמה שנים מאוחר יותר, בשנת 2005, תמכו יותר משליש מחברי הכנסת, 45 במספר, במהלך לשחרור אסירים יהודים שהורשעו בעבירות לאומניות, במקביל למחוות שנקטה ישראל כלפי הרשות הפלשתינית. בין התומכים היה גם חבר הכנסת עמרם מצנע מהעבודה. חבר הכנסת עומרי שרון אומנם לא חתם על העצומה, אולם הבטיח כי יפעל "אצל הגורמים המתאימים" כדי לשכנעם ש"יש הגיון רב במהלך".

בשנת 2007, על רקע המגעים לשחרורו של גלעד שליט, פנה השר אלי ישי לראש הממשלה אהוד אולמרט, ואמר לו כי לציבור הישראלי יהיה "קל יותר להבין שחרור של אסירים פלשתינים, אם ישוחררו במקביל גם אסירים לאומניים יהודים". קריאתו של ישי נאמרה על רקע כוונותיה של ממשלת ישראל לשחרר אסירים ביטחוניים פלשתינים מתנועת הפת"ח, זאת במטרה לסייע לחיזוק מעמדו של נשיא הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), ובכך להפעיל לחץ על תנועת חמאס. גם מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס, הרב עובדיה יוסף, גיבה את הקריאה וקיבל לביקור את משפחות האסירים היהודים.

כאמור, גם כעת מקדמים ב'חוננו' מהלך דומה, ובמכתב לשר המשפטים ונשיא המדינה דרש יושב ראש הארגון, שמואל מידד, לשחרר מיידית אסירים לאומיים יהודים לנוכח שחרור סיטוני של מחבלים. "שחרור מחבלים רוצחים הוא פשע", הדגיש מידד, "אבל לאחר שפשע כזה מבוצע – אי שחרורם של אסירים יהודים לאומיים מהווה איפה ואיפה, חטא על פשע". בבתי הכלא מרצים כשלושים אסירים יהודים, אזרחים וחיילים, עונשי מאסר על עבירות שביצעו, שבדרך כלל באו כתגובה או בנסיבות של מעשי טרור של מחבלים ערבים שקדמו להן.

פניית 'בשבע' לשר המשפטים ונשיא המדינה לא זכתה למענה עד סגירת הגיליון.

לתגובות: [email protected]