פעמים רבות, במציאות - הטוב והרע מעורבים זה בזה. גם במצבים אלו מוטל עלינו, ויש לנו היכולת, להתבונן על הטוב, לשמוח בו, להודות לקדוש ברוך הוא עליו ולהתפלל לקדוש ברוך הוא שהטוב יימשך ויגבר. במקביל – לראות את הרע ולהתפלל ולזעוק לקדוש ברוך הוא שהרע ייפסק.
בפרשה אנחנו רואים את זה בפסוק קצר בסוף מכת הצפרדעים. משה הולך אל פרעה ואומר לו: "הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ". משה משדר ביטחון מוחלט שברגע שהוא יאמר לקדוש ברוך הוא שהגיע הזמן להפסיק את המכה – המכה תיפסק. זאת משום רמת גילוי השכינה שזכינו לה במצרים - הופעה של השם המפורש, המבטל את כל מערכות הטבע, כאמור בפתיחת הפרשה.
אמנם, לאור הבהירות והביטחון של משה, הפסוק הסמוך מפתיע מאוד. לאחר שמתוארת יציאת משה מן העיר, כותבת התורה: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה". לא מדובר בפעולה פשוטה, שתוצאתה ברורה מאיליה, אלא צעקה וזעקה. ועל מה משה צועק? לא על כך שהגיע הזמן להפסיק את הצפרדעים, אלא "עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה". מדוע? הרי מכה זו הגיעה בשביל להציל את עם ישראל!
כמה מן המפרשים הסבירו, (אבן עזרא, אברבנאל, המלבי"ם), שדווקא משום שמשה רבנו התחייב לרגע מסוים שבו תסור המכה, תוך הפגנת ביטחון בקב"ה, דווקא משום כך הוא צועק אל ה', כדי שהמכה תסור ברגע הנכון. אבל הפירוש הזה אינו מסביר בדרך הפשט את המילים "עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים".
התשובה המתבקשת העולה מתוך לשון הפסוק היא, שעם סיום תפקידה של המכה, נותרה המשמעות הפשוטה של צפרדעים שתוקפות את האנושות, והיא מכה קשה המצריכה זעקה וצעקה. משה מבין שיש דבר רע, והוא צועק לקדוש ברוך הוא: 'הצפרדעים האלה נוראות ואיומות, הן מזיקות לאנושות, הן עושות דבר נורא, אי אפשר לחיות ככה!'. משה צועק על כך, אף על פי שלפני רגע אחד, מכת הצפרדעים היתה דבר טוב, ושירתה תכלית מרוממת בתהליך של יציאת מצרים. כי הופעת הרע ביסודה מחייבת זעקה, גם כאשר הרע הופיע לתכלית חיובית.
למעשה, יש רובד עמוק יותר: משה מבין שהצעקה שלו היא חלק מהתוכנית. הרי יש תוכנית אלוקית איך המכות מופיעות ואיך הן נעלמות, אבל חלק מהמהלך בטבע הוא התפילה של האדם. אנחנו מכירים את זה מפרשת בראשית, כתוב שם "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ... וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ה). כלומר, צמחים עדיין לא צומחים, עוד לא יורד גשם, למה לא? כי עדיין אין אנושות. מסביר המדרש (המובא ברש"י) ש"לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" פירושו - להתפלל. כל עוד אין אדם שמתפלל, איך ירד גשם? איך יצמחו צמחים?
ברגע שיש אדם והוא מתפלל - יורד גשם וצומחים צמחים. את פרי האדמה האדם אוכל, מתמלא כוחות וחוזר ומתפלל, וכך ממשיך הטבע לפעול מכוח תפילתו של האדם. גם כאן מבין משה שהצעקה שלו כנגד מכת הצפרדעים הנוראה היא חלק מהתוכנית. נכון, מכת הצפרדעים תיפסק, אבל איך היא תיפסק? משה ייצא מן העיר, יצעק, ואז המכה תיפסק. לכן הוא צועק ומתפלל.
כשילד מקבל שוקולד והשוקולד טעים לו, אז נכון - אפשר לעמוד מהצד ולומר "כן, אבל זה לא בריא לשיניים, זה לא בריא לבטן, עכשיו הוא לא ירצה לאכול את ארוחת הצהריים", אבל יש לו שוקולד והוא שמח בו, והוא מודה לקדוש ברוך הוא והוא מודה לאבא ואמא שנתנו לו את השוקולד. כי יש במתיקות של השוקולד דבר טוב, המאיר את עיניו של האדם, כפי שמתאר הנביא (שמואל א, יד, כז) את יהונתן, כשהוא טועם מיערת הדבש.
לא משנה בכלל מה אדם חושב על עסקת החטופים ועל הטוב והרע שמתנגשים זה בזה – חזרת החטופים היא דבר טוב! במשך שנה ורבע, אנחנו צועקים על הדבר הזה, ומתחננים בפני הקדוש ברוך הוא שיחזיר את החטופים. ועכשיו, כשהתחילו החטופות לחזור, כולנו רואים, מתרגשים ובוכים מהחזרה של אמילי, של דורון ושל רומי. המציאות הזו מרגשת ומרוממת. אנחנו מתפללים שהקדוש ברוך הוא ימשיך את זה, ושיחזרו אלינו כל החטופות וכל החטופים.
אנחנו מחכים בקוצר רוח לאחיותינו, התצפיתניות שלנו, - לאגם, לדניאל, ללירי, לנעמה ולקרינה, שנראה אותן חוזרות מהשבי כבר בימים הקרובים. אנו מתפללים על כל החטופים וכל החטופות שיחזרו בהקדם. אנחנו רואים לנגד עינינו דבר נפלא, מודים לקדוש ברוך הוא על כך שזה קורה ומתפללים שזה יימשך עד לחזרתם של כולם בריאים ושלמים.
אמנם, כרוכים בכך צדדים קשים ורעים: שחרור מחבלים, החשש שעם-ישראל אינו משלים את הניצחון על האויב בצורה מספיק בהירה וחדה. על כך אנחנו מתפללים לקדוש ברוך הוא שהניצחון יהיה ברור וחד, שאף אחד מהמחבלים שמשתחררים לא יצליח לבצע את זממו הרע. ששלטון החמאס בעזה לא יימשך אפילו יום אחד נוסף. וזה חלק מהיכולת שלנו – להודות על הטוב ולשמוח בו, ולהתפלל על הרע ולהילחם בו.
אנחנו סמוכים ובטוחים שהקדוש ברוך הוא ישמע את צעקתנו, יושיע אותנו מאויבינו, ימשיך את המהלך המרומם הזה של שחרור החטופים, וילווה אותנו בכל דרכינו, בשיקום הפרטי ובחיזוק הלאומי, בחיבור כל חלקי האומה למהלך משותף של המשך בניין העם והארץ.