לפני שמתחילים, תיקון טעות קטנה מהשבוע שעבר. בטור הקודם טענתי, סביב סוגיית הפנסיה לעובדים זרים, שהיהודי אזרח ישראל נמצא במקום הנמוך ביותר בפירמידת הזהויות של מערכת המשפט הישראלית.
אם כן, בעקבות גילויי השבוע עליי לתקן: היהודי הדתי קנה מדרגה משלו, נמוכה יותר מן היהודי הכללי.
בלי הדיוק הזה, אין דרך סבירה לבאר את פרשת עמותת בית הכנסת ע"ש ישראלזון, ואת המחטף שניסו לבצע במסגרתה שתי ערכאות בשיתוף פעולה עם עורך דין ממולח.
ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, סמוך להצטלבות עם רחוב ברדיצ'בסקי, שוכן לו בית ישן בן שתי קומות. הקומה התחתונה בו שימשה לפחות מאז שנות ה־60 כבית כנסת מקומי לתושבי השכונה. הוא נרשם כאגודה עות'מאנית עוד לפני שהוסדר חוק העמותות, ובשנת 2003 עבר טרנספורמציה לעמותה ללא מטרות רווח ברשם העמותות. לעמותה הזאת, שנקראה בשם "בית הכנסת על שם ישראלזון", הייתה מטרה אחת ויחידה: "קיום, אחזקה והנהלה של בית כנסת להנצחת ישראל וחוה ישראלזון ז"ל כמקום תפילה, לימוד תורה וגמילות חסדים". זאת הייתה משאלתם היחידה של בני הזוג, בעלי הנכס, לפני מותם, וכך בדיוק נכתב בתעודת רישום העמותה ברשם העמותות. הכול ממוסמך, מודגש ורשמי.
בינתיים, תל אביב שינתה את פניה. את הקהילות הדתיות ובתי המדרש החליפה אוכלוסייה חד־גונית בחילוניותה. מתפללי בית הכנסת הלכו והזדקנו, עד שהוא חדל לפעול. פקחי עיריית תל אביב הזריזים והחרוצים גילו את האוצר הנדל"ני הזה די מהר. הם דיווחו לרשם העמותות, שגילה כי אכן העמותה מוזנחת מזה זמן ואינה עומדת בחובות הדיווח שלה על פי חוק. זאת הייתה, מבחינתו, עילה מספקת לפירוק העמותה. הוא פנה לבית המשפט כדי שימנה לה מפרק, ולתפקיד נבחר מפרק ותיק ומנוסה: עורך הדין ישראל בכר ממשרד פרל־כהן.
ובכן, מה עושים עם עמותה שיש לה בעלות חוקית על נכס, ייעוד חד־משמעי לנהל אותו ולשמור על צביונו כבית כנסת ובית מדרש, אך אין לה מנהל בפועל מזה כמה שנים? הנתיב הפשוט והצודק, שמקיים את רצון הבעלים בנכסיו, הוא למצוא את הדרך לפרק את העמותה הקיימת באופן שימשיך לקיים את רצון הנפטרים בנכס. או במילים אחרות, לטפל בבעיה הטכנית של עמותה לא מתפקדת, ולהמשיך את מטרת הנכס כפי שציוו הנפטרים באמצעות עמותה פעילה אחרת. תודה לא־ל, במדינת היהודים לא חסרות כאלה.
אך בהתאם לפירמידת הזהויות, המפרק ובית המשפט פעלו בדיוק הפוך. עורך הדין בכר החל לנבור בתיקי העמותה בעיריית תל אביב ובתאגיד המים העירוני, ומצא שם חובות על סך כמאה אלף שקלים. במקום למצות הליכים מול העירייה, שגובה שלא כדין ארנונה ממבנה שמשמש כבית כנסת, הוא שש על המציאה והפך אותה לתואנה למכירת הנכס. על פניו, זו כמעט טענה אבסורדית: למכור נכס במרכז תל אביב, ששוויו עומד על כמה מיליונים, בגלל חוב של מאה אלף שקלים? בית המשפט, למרבה הפלא, לא מצא לנכון אפילו להעיר על כך. כך גם עם הייעוד של בית הכנסת. את הצוואה הבלתי ניתנת להכחשה של בעלי הנכס, כפי שבאה לידי ביטוי במטרות העמותה, הוא פטר במילים קצרות: "לא נמצאה הגבלה כלשהי לאופי השימוש בנכס". בית המשפט ענה אמן.
פרוצדורות במקום צדק
מתוך רחמים כנים עליכם, הקוראים, לא ניכנס לפלפול המשפטי בהבדל שבין הקדש לעמותה, שעל בסיסו טען בכר שאין הגבלה על מכירת הנכס לטובת כל שימוש. הוויכוח הזה ניטש בבית המשפט, בערעור שהגישה עמותת 'בני דוד' באמצעות עורך הדין דוד שוב נגד ההחלטה. שוב טען שמדובר בדקדוק צורני חסר משמעות, שמנוצל לרעה על ידי המפרק כדי ליהנות מאחוזים במכירה שישלשל לכיסו כדמי טרחה. במהות, גם אם לא השכילו הזוג ישראלזון או שליחיהם להגדיר את הנכס כהקדש – מה שהיה מקנה לייעודו כבית כנסת מעמד נצחי – ברור שלכך התכוונו. יש גם סעיף בחוק שמתייחס למציאות כזאת ומחשיב אותה כהקדש בפועל.
עמותת בני דוד, עמותה תל־אביבית שמחזיקה שני בתי כנסת בגזרה, לא באה רק עם טענות אלא גם עם הפתרון. העמותה מתמחה בתפעול של בתי כנסת באזור, והציעה לשלם את החוב בעצמה בעזרתם האדיבה של אנשים טובים ששמעו על המקרה, ולא דרשה בתמורה אפילו אחוז אחד של בעלות על הנכס. הם ביקשו פעם אחר פעם להסיט את הכיוון שאליו הולך הפירוק מהדרך של בכר אל האפיק הצודק והמתבקש, אבל בית המשפט התעקש לדחות אותם בטענה שאינם צד לעניין. שוב, טענה לגיטימית אם מחפשים להיתלות בפרוצדורות עבשות ולא לעשות צדק.
לטענת העמותה, תל אביב שהשתנתה בתחילת המילניום עברה תמורה נוספת בשנים האחרונות. יותר ויותר דתיים שבו לעיר, אם לשורשיהם שם ואם כיעד חדש. יש ביקוש לבית הכנסת הזה, הם קובעים בעתירה שהגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב, יש אנשים שיתפללו במקום ויוכלו לשמר את מטרת העמותה ואת ייעוד ההנצחה שקבעו בעלי הנכס. הם מוכנים לקחת על עצמם את כיסוי החובות ואת התפעול מכאן ואילך, רק תנו לנכס להמשיך למלא את תעודתו.
אך העלילה מסתבכת עוד יותר. באוקטובר צץ פתאום גורם חדש, שטוען כי הוא חבר בעמותה המקורית, מפעיל את בית הכנסת מפעם לפעם ולמרות זאת לא שמע דבר על פירוק העמותה. מסמכים רשמיים מתיק העמותה גיבו את טענותיו. הוא הציג הסבר מפורט מדוע לא נענה למכתבים של רשם העמותות וכיצד גילה פתאום את ההליך (באחת מהפעמים שבהן בא לפתוח את בית הכנסת, גילה שהמנעולים הוחלפו על ידי המפרק). הוא עצמו זעם על ההתערבות של עמותת בני דוד, סכסוך פנימי שפחות מעניין אותנו, אבל הצטרף לתֵמה שלפיה הליך המכירה לכל דורש שמוביל המפרק אינו חוקי. גם זה לא עזר.
בית המשפט דחה את דרישת עמותת בני דוד להיכלל כצד בפירוק ולשמוע את הצעותיה, ולמרות שהודה כי יש בטענות חבר העמותה ממש, המשיך לדחוף במרץ לפתרון שמשתלב עם האינטרס הכלכלי של עורך הדין. בזה אחר זה הגיעו גם התשובות של שאר הגורמים הרלוונטיים לבקשת המפרק. כונס הנכסים הרשמי חיבק בחום את רעיון המכירה לכל המרבה במחיר ולכל מטרה, רשם העמותות לא ראה פגם בחיסול רעיון העמותה כפי שהופקד תחת אחריותו, ובית המשפט אישר בעליצות. בתוך חודשים ספורים עשה בית הכנסת הישן את דרכו למכירה פומבית.
לשוב ו'בני דוד' לא נותרה ברירה אלא לפנות לבית המשפט העליון. רגע לפני המכירה, הגיעה בקשה לצו עיכוב ביצוע לשופט התורן, במקרה הזה עופר גרוסקופף. עורך הדין שוב דרש, לצד ערעור שהגיש על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, להוציא צו שימנע מבכר למכור את הנכס כפי שהתיר לו בית הדין, עד לקיום דיון ערעור בעליון. הוא הריח את התרגיל שמכין בכר: עד שייקבע דיון הוא כבר ימכור את הנכס, ולהוציא מיד הקונה יהיה כבר מסובך הרבה יותר. גרוסקופף השקיף על החומר שהוגש לו, והתרשם שהסכנה אינה ממשית. "יש גם להניח כי המפרק לא יבצע פעולות בלתי הפיכות", קבע בתמימותו המנומסת, "על רקע האמור, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית".
כל זה היה באוקטובר 2024. בתחילת ינואר 2025, עוד לפני הערעור הנידון, נקבעה – תוך צפצוף בוטה על בית המשפט העליון – מכירה פומבית של הנכס בפני כמה גורמים. בכר לא המתין, ובית המשפט המחוזי לא עצר בעדו. עורך הדין דוד שוב הגיש פנייה בהולה לבית המשפט, בבקשה להוציא צו שיקפיא את הליך הפירוק יומיים לפני שבכר מוכר את בית הכנסת במחטף לגורם זר. הפעם התורן היה סולברג.
סוף סוף, אחרי שתי ערכאות ושני שומרי סף, נמצא צדיק בסדום. סולברג בחן את הבקשה, ראה את המחטף שמתהווה, והחליט להוציא צו עיכוב ביצוע למכירה שזמם מפרק העמותה באישור בית המשפט המחוזי. הוא שלח את בית המשפט המחוזי לדון ברצינות בטענות של הגורם מתוך העמותה, ורק אם יתברר שאין בהן כדי לבטל מעיקרו את כל הליך הפירוק – ידון בית המשפט העליון בערעור של 'בני דוד' על המכירה. נכון לעת הזאת, בית הכנסת על שם בני הזוג ישראלזון ניצל.
ומה אם, במקרה, סולברג לא היה שם? המחשבות האלה מטרידות עד מאוד. למעֵט צדיקים בסדום, ליבה של מערכת המשפט גס בעניינים יהודיים כמו בתי כנסת, הנצחה, עילוי נשמה ודומיהם. המפרק רואה את הדולרים לנגד עיניו, רשם העמותות מדלל רשימות, ובית המשפט התל־אביבי רואה בעין יפה מסעדת דגים נאים חדשה בפינת יהודה הלוי-ברדיצ'בסקי. ומי יראה את היד והשם שביקשו הזוג ישראלזון לתת לעצמם בתל אביב?
מרשם העמותות נמסר בתגובה: "העמותה לא הגישה דיווחים לרשמת העמותות, כפי שהיא מחויבת לעשות בהתאם להוראות חוק העמותות. יתרה מכך, בדיקה שערכה הרשמת העלתה חשש כי העמותה אינה מקדמת את מטרותיה, ואינה מפעילה בית כנסת בנכס שבבעלותה. העמותה אף לא שיתפה פעולה עם הרשמת ונמנעה מלהשיב לפניות שנעשו אליה.
על רקע התנהלות זו, הוגשה כנגד העמותה בקשה למתן צו פירוק. ביום 5.9.2024 קיבל בית המשפט את עמדת המפרק, שזכתה לתמיכת הרשמת והכונס הרשמי, והורה למפרק להתקדם בהליך מכירת הנכס. עמותת בני דוד הגישה בקשה לעיון מחדש בהחלטה זו, ובקשתה נדחתה, תוך שבית המשפט המחוזי מבהיר כי עמותת בני דוד תוכל להגיש את הצעתה למפרק, כפי שתמצא לנכון, לצורך מימוש האינטרסים החשובים לה. אף על פי כן, עמותת בני דוד נמנעה מלהגיש הצעה קונקרטית למפרק העמותה, מטעמים השמורים עמה.
"למותר לציין כי מכירת הנכס, לכשתבוצע, תיעשה בהתאם לתכלית הוראות סעיף 58 לחוק, כך שתמורת המכירה תועבר לעמותה המחזיקה באישור על התנהלות תקינה, בעלת מטרות דומות לעמותה שבפירוק. דהיינו, תמורת המכירה תשמש בפועל להקמה או להפעלה של בית כנסת. זאת ועוד, במסגרת הליך המכירה ניתן יהיה להבטיח את הנצחת המנוחים ישראל וחוה ישראלזון ז"ל באופן הולם.
"על כן, החלטת בית המשפט המחוזי הינה ההחלטה הנכונה בנסיבות העניין, ותוביל לכך שתמורתו של הנכס, שכלל לא שימש כבית כנסת ולמעשה עמד כאבן שאין לה הופכין, תשמש להקמה או להפעלה של בית כנסת, באמצעות עמותה המתנהלת באופן תקין ובהתאם להוראות הדין".
למען שלמות המענה נציין כי עמותת בני דוד הגישה לבית המשפט העליון ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי וכי הערעור טרם נדון לגופו.
לתגובות: yoniro770@gmail.com