לפעמים אנחנו מרגישים, כפרט או כאומה, שהדרך חסומה, ואיננו יודעים כיצד ניתן להתקדם מנקודה זו. אולם למעשה, בהתבוננות עמוקה עולה שהדרך פתוחה לרווחה. זה בדיוק מה שקורה בקריעת ים סוף!
אחד הפסוקים המפתיעים בפרשת בשלח הוא "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". הקדוש ברוך הוא אומר למשה: 'מה אתה צועק? מה אתה מתפלל? קדימה תתקדמו!'
שאלה זו מעוררת שני קשיים. הקושי המהותי הוא שגם אם יש לצעוד קדימה, האם עצם הצעקה מעוררת תמיהה וגערה ("מַה תִּצְעַק אֵלָי")? הרי הצעקה היא חלק טבעי מהסיפור! (כמו שהסברנו בפרשת וארא על הפסוק "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה") הצעקה נלווית באופן מהותי לפעילות האדם. אין סתירה בין עשייה לתפילה. אדם איננו או מתפלל או פועל – אלא אוחז בשניהם כאחד.
קושי נוסף הוא, שמהפסוקים נראה לכאורה שמשה כלל לא צעק! אמנם העם צעק והתלונן, אבל משה דווקא נסך בו ביטחון ורוגע: "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'", ומסיים: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן". הצעקה של משה אל הקב"ה אינה מופיעה כלל.
בנוגע לקושי האחרון, הנראה יותר טכני, המפרשים הולכים בשני כיוונים: א. כיוון אחד אומר שגם משה צעק, על אף שהקרין רוגע וביטחון כלפי העם, ועל אף שהדבר לא מופיע בתורה. משה רבנו בעצמו לא ידע איך ניתן להמשיך מהנקודה שבה עם-ישראל נמצא. ב. כיוון אחר אומר שהדברים מכוונים לצעקת העם. המנהיג מייצג את העם, ולכן כשהעם צועק, ניתן לפנות אל המנהיג בלשון "מַה תִּצְעַק אֵלָי".
נחזור לקושי המרכזי – מדוע יש להימנע מצעקה? רש"י מציע שני כיווני פתרון:
א. פירוש דבריו של הקב"ה "מַה תִּצְעַק אֵלָי" – הוא 'למה אתה מרבה בצעקה?'. האיזון הנכון בין תפילה לעשייה תלוי בהיקף העשייה הנדרשת. במקרה הזה, כאשר ישראל עומדים מול הים, והמצרים רודפים אחריהם - יש מה לעשות, צריך להתקדם. לכן, שואל הקב"ה: 'מדוע אתה מרבה בתפילה? יש לקצר בתפילה ומיד לנסוע'.
ב. הפירוש השני הולך בכיוון אחר. ישנה ציפייה שמשה רבנו יראה שהפתרון נמצא לנגד עיניו. על משה לראות שהדרך פתוחה, מתחת הים יש יבשה שעוד מעט תתגלה וניתן יהיה לחצות את הים דרכה. ביטחון זה קשור ליסוד התהליך שדרכו הקב"ה מוליך את עם ישראל ביציאת מצרים: ההבטחה שמגיעים לארץ.
למעשה, הפירוש השני מבוסס על המכילתא, המביאה מספר הסברים לשאלה, בזכות מה הים נבקע. רש"י מביא תמצית שאוספת כמה הסברים: "אין להם אלא ליסע שאין הים עומד בפניהם, כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו, לקרוע להם הים". זכות האבות, זכות האמונה שלהם ואף הציפיה לבניין ירושלים והמקדש (המופיעים במכילתא) הן שעמדו לזכות ישראל בקריעת ים-סוף. "האמונה שהאמינו בי ויצאו" מעוררת בזיכרוננו את הפסוק "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב). כל אלו פותחים את הדרך לעם ישראל דרך הים. הקדוש ברוך הוא מצפה ממשה, שיראה שהים אמור להיבקע.
הספורנו מציע פירוש מעניין: משה לא צעק מתוך חשש מהמצרים, אלא מתוך חשש שעם ישראל לא מאמין בישועת ה'. העם היה בלחץ, ורטן כלפי משה: "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר". הקב"ה עונה לו: "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ", כאומר: 'הם יאמינו לך, אל תדאג. עליך כמנהיג להוביל את העם, ולהאמין בהם שילכו אחריך'.
גם היום אנו נמצאים במצבים שלא ציפינו שיהיה פתרון, ופתאום נפתח שער לפתרון. למשל, צבא סוריה שהושמד ברובו תוך זמן קצר. אין זה נס גלוי כמו קריעת ים סוף, אלא נס בתוך המציאות. גם בשאלות הקשות של השגת יעדי המלחמה, לפתע ניתן לדבר על פתרונות שלא דיברו עליהם בעבר. הקדוש ברוך הוא יודע לפתוח דרכים גם כשהן נראות חסומות.
אנו מתפללים אל הקב"ה שיזכור גם לנו היום את זכות אבותינו, את הזכות העתידית של הציפיה לבניין ירושלים, ואת הזכות של הדור הזה, שקם ויצא למלחמה ונרתם לאתגרי השעה, כדברי רש"י, "זכות אבותיהם, והם, והאמונה שהאמינו בי ויצאו". ומתוך כך יתקיים בנו הפסוק "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב).