במדינת ישראל נהרגים מידי שנה מאות רבות של אנשים בתאונות הדרכים. אין חולק שזה דבר איום ונורא שגובה חיים לחינם, שהוא בין המובילים במספר ההרוגים, הרבה מעבר לנפגעי טרור ומלחמות.
מרבית התאונות קורות בגלל טעויות אנוש. חוסר ריכוז, אי ציות לתמרורים ורמזורים, מהירות וכן על זה הדרך.
את הנגע הזה אפשר לעצור, או למזער למספר קטן מאוד בצורה מהירה וחדה. חייהם של מאות אנשים ינצלו בזכות השיטה הזו, משפחות רבות לא יהפכו לשכולות או ליתומים ואלמנות, פצועים ונכים.
הכרזה של ראשיות החוק, על מאסר ארוך, למספר שנים, על כל עבירת תנועה שיש בה סיכון חיי אדם. לא עוד קנס של אלפי שקלים ולא שלילה לכמה חודשים, ישיבה מאחורי סורג ובריח על עצם העבירה, גם ללא תוצאות מזיקות, תביא מיד למזעור עד כדי מיגור.
האם זה נשמע לכם הגיוני שהדבר יתקבל? אין סיכוי! על אף שהוא יציל מאות אנשים בכל שנה. למה? כי יש דברים שלא עושים, יש דברים שלא מתקבלים, למרות שהשכל מבין את התועלת שתצמח מזה. עסקת השבת החטופים הביתה, מרגשת ומעוררת שמחת הלב גדולה, הלב היהודי מתעורר ברגש עמוק למראה הבנות והבנים שחוזרים לביתם ולמשפחתם. לראות את הבריאים עומדים על הרגליים ולהתכווץ נוכח אלו שהשבי והעינוי ניכרים עליהם ממש.
יחד עם השמחה, עולה החשש הכבד מהבאות, חילול ה הנורא בשחרורם של רוצחים והידיעה שפניהם להמשך רצח. הידיעה הברורה שמאות רוצחים אכזריים חזרו בעבר ולכן גם כאן, יחזרו לנסות לרצוח, מעוררת חלחלה.
הדחיפה לעסקה נוספת שתביא באופן מוחלט לעצירת השמדת החמס ותאפשר את ההכנות שלו לסבב הבא, אמורות להדאיג כל אזרח במדינה ובטח את מקבלי ההחלטות בקבינט ובממשלה.
קולות רבים נשמעים בימים האחרונים על השגיאה שבדבר העסקה - "אין פודין שבויים יותר על כדי דמיהם", "הפליה בין דם לדם" למען עשרות אנשים, מסכנים עשרות ומאות אלפים?! על מה נהרגו מאות חיילים?
איפה היו כל השאלות הללו עד עכשיו? מדוע לא יצאו המפגינים לרחוב כבר לפני כמה חודשים? איך הגענו למצב הזה של כזה הסכם רע וחסר אחריות? במדינת ישראל נוצרה האוירה הציבורית, והיא נמצאת בכל הציבורים, כולל הדתי לאומי, שיש ללכת על עסקה, שיש לשלם את המחיר הגדול כדי לקבל את החטופים בבית.
הסכמה לשלם מחיר כבד ובלתי נתפס, מסכן חייהם של מאות, מחליש את גורם ההרתעה הלאומי, מאלץ גיוס כוחות ומשאבים אדירים להגנה ושמירה, מעקר את יכולת ההרתעה שלנו כמדינה, מדרבן ארגוני טרור לעוד ועוד ניסיונות חטיפה, ועוד ועוד
אווירה זו היא תוצר של קמפיין חזק ומוצלח מאוד, עם מסר ריגשי חזק, שעטף את כולנו, קמפיין שמחייב לעשות עסקה בכל מחיר. הקמפיין יצר אוירה שאם אתה לא מזדהה איתם אתה חשוך, לא אנושי ואטום. הקמפיין הצליח לשתק את המחשבה הפשוטה שיש דברים שלא עושים כמו החוק לעברייני תנועה.
הוא אפילו הצליח להביא אבא לומר שהוא בז למי שחושב אחרת. לומר על ציבור שמוסר נפשו בפועל במאות ימי לחימה להשבת החטופים ושמבניו מאות הרוגים למען עשרות בודדות של חטופים חיים, לומר עליהם שהם אוכלי מוות וחסרי רגש כלפי החטופים.
נוסף על כך, המתבונן והמקשיב לדבריהם של מחוללי הקמפיין, יכול לשים לב שהמסרים אינם נקיים. המובילים שלהם, לא באמת עסוקים בטובת החטופים, אלא בגרימת זעזוע לממשלת ישראל עד כדי הפלתה. הדברים פורסמו במקומות ובזמנים שונים, בראיונות ובפרוטוקולים של פגישות שערכו ועוד. זה כבר לא דמיונות והרגשות. העדויות הולכות וצצות מכל עבר.
כמי שעסקו בעבר, עשרות בשנים, בפרסום בצירים. שמשוניות ושלטי חוצות, תמיד היה ברור לכולנו שצריך לתחזק את השלטים, לשמור עליהם, לעבור יום אחרי יום ולפעמים יותר מכך, אם רוצים שהמקום יהיה "נשלט" על ידך.
בשנה האחרונה ניתן היה לראות שהרחוב מלא במיצגים ובשלטים בכל צומת ובכל כיכר. גשרים, צמתי רחובות ועוד ועוד, השלטים מתפוררים מרוב ימים שהם שם, ובכל זאת הם עדיין תלויים, הכיסאות הצהובים לא זזים ממקומם והמסר צועק ומחלחל באין מפריע. ניכר לעין שאף אחד לא מעז להרים יד כנגד המסר המחייב הזה, על אף שלא בהכרח הזדהה איתו. עם הזמן הוא השפיע עלינו עד כדי הזדהות והסכמה לעסקה בכל מחיר. הקמפיין הצליח לשתק את הדעה הפשוטה.
במשך השנה הזו, כשעברתי ליד הנ"ל הרגשתי שזה לא נכון שזה ישאר כך, והמשכתי בדרכי. ידעתי איזה אסון יכולים המסרים הללו לגרום ולא קיפלתי את השלטים והכיסאות בצומת. הגיע הזמן לעשות תשובה!
כמוני, שתקו רוב ככל האנשים, לא העזו לדבר ובטח לא לעשות מעשה. עכשיו הם מתעוררים לצעוק ולכתוב כמה לא בסדר מה שעושה הקבינט שמאשר את העסקה המסוכנת הזו.
המשך דברי נוגע רק לאנשים שיכולים להישאר רגועים ואפילו מחויכים או מאירי פנים. נחושים ודבקים במטרה. ללא ויכוחים, ללא מריבות או קללות והאשמות, להם נועד ההמשך.
עכשיו כשברור לנו כמה רע עשה ועושה הקמפיין הזה, כמה סכנה הוא מביא למדינת ישראל ולתושביה, כמה אסונות ושכול הוא טומן בחובו, יש לקפל אותו.
בכל צומת, בכל גשר בכל מדשאה שיש מיצג ושילוט, יש לבוא לאור יום ובראש מורם, בהליכה רגילה ולא בריצה של גנבים, לנתק את האזיקונים מהשלטים והכיסאות, לרכז את הכל בערימה אחת, ולהמשיך הלאה. בלי להשחית ובלי להחרים.
אם לא קיים מנגד צבא שלם שמפעיל את הקמפיין הזה, לא יהיה מי שיחזיר את הכל למקומו כל יום בכל מקום. זה נמצא אצלך ליד הבית, ליד מקום העבודה, בדרך לשיעור ובחזרה מהמילואים הביתה.
המסר שיכול לצאת ממהלך כזה, אם הוא יתפוס ויצטרפו אליו רבים, הוא שנושא השבת החטופים, לא עומד מעל כל דבר אחר. אין תמימות דעים על עסקה בכל מחיר. הוא מציף את האמת שבדרישת שלומם של החיילים, את המחויבות ליעדי המלחמה ואת טובתה של מדינת ישראל כפי שבחרו וחושבים רוב אזרחיה.
כולנו בעד חזרתם של כל החטופים, החיים והמתים. כולנו קשורים לחיילים שנלחמים על זה, כולנו מתפללים על זה, כמעט כמו על תאונות הדרכים. וכולנו מבינים, כמו בעניין הצלת חיי הולכי הדרכים, שיש דברים שלא עושים. נקודה!
המהלך כנראה מתאים לאנשים בעלי קומה זקופה, שיש בהם צד לוחמני בנפש ויחד עם זה באים כדי לקפל את המעטפת של הרוע שמפעילים את הקמפיין ולא להתעמת ולריב. אם מגיעים מתנגדים, אפשר לעבור לשילוט הבא, לצומת הבאה וכן על זה הדרך.
כותב המאמר משקיע מידי יום מספר שעות בפועל למען החטופים. כבר למעלה מ-490 ימים, מידי בוקר, (מלבד שבתות) עוד לפני עלות השחר, בהגעה לכותל המערבי לתפילות ולימוד למען הצלחת החיילים, השבת החטופים, רפואה לחיילים והצלחת עם ישראל.
הכותב הוא ר"מ ויועץ חינוכי