בתקופה האחרונה שאלת הנחת התפילין במרחב הציבורי הפכה לצערי לימין ושמאל, למאבק של זהויות בחברה הישראלית.
סרטון אחד בין דקה וכמה שניות של ראש העיר באר שבע שפורסם השבוע החזיר את התפילין למקום הראוי להן, הם של כל יהודי וראויים להראות במדינה היהודית בכל מקום ובלי התנצלות.
הסרטון של דנילוביץ זוכה למילים חמות כיוון שהוא הניח שוב את הבסיס, מדינת ישראל, היא הבית הלאומי של היהודים. נוסף על כך, חטופים רבים ששבים אלינו ברוך השם בשבועות האחרונים מעניקים לנו גם כן שיעור חשוב בחיבור לשורשים, באמונה ובידיעה הברורה לאיזה עם הם שייכים.
קצת אחרי שהרכיב לעצמו ראש עיר באחת מהערים הגדולות בישראל קואליציה התברר כי במסגרת ההסכמים עם השותפות הקואליציונית הוחלט על "הגברת האכיפה" כנגד דוכני הנחת תפילין באותה העיר.
כשעלתה הביקורת על ההחלטה הוסבר כי מדובר על דוכנים שממוקמים במרחק קצר ממוסדות החינוך, אולם בהמשך התבהר שלא כך פני הדברים. באותה רוח פורסמה בינואר האחרון כתבה נרחבת בעיתון הארץ תחת הכותרת "בכוח הזרוע".
"חדרי תפילין, בבתי ספר ממלכתיים, בריכוזים חילוניים. כן, מה שאתם שומעים". כתב במילות הפתיחה אור קשתי והוסיף "המאבק על צביונם של בתי הספר הממלכתיים הולך ומקצין (ספוילר: החילונים מפסידים)" כל זאת על רקע פתיחת דוכן הנחת תפילין בתיכון באזור השרון.
בתוכנה של הכתבה היו הורים שהתחלחלו מהמפגש של ילדיהם עם התפילין בעוד אחרים ראו בו חיובי. גם אתמול נחשפנו לוויכוח ער וכואב על שאלת התפילין במרחב בית הספר ובכלל על הזהות היהודית באחד מהתיכונים בעיר רמת גן. כיצד קרה שהנחת תפילין מרצון הפכה להיות הקצנה? כיצד קרה שביטויים יהודיים במרחב הציבורי הפכו מאיימים כל כך ונדרש "לנקות" אותם כדי לא לפגוע בתחושות האחר כביכול? כיצד הגענו שיש כיום בתי ספר שאוסרים על הכנסת תכנים שיש להם נגיעה יהודית ונגיעה יהודית דתית?
ב-2 בנובמבר 1955 הציג דוד בן-גוריון את ממשלתו החדשה בפני הכנסת, בדיון הציג את קווי היסוד של הממשלה “בחינוך היסודי, התיכוני והגבוה, תדאג הממשלה להעמקת התודעה היהודית בקרב הנוער הישראלי, להשרשתו בעבר העם היהודי ובמורשתו ההיסטורית ולהגברת זיקתו המוסרית ליהדות העולמית...”.
בן גוריון לא הסתפק בכך וארבעה ימים לאחר מכן כתב לשר החינוך זלמן ארן “במידה שאני מכיר את הנוער […] הוא לקוי מאוד בתודעה יהודית, בהכרת מורשתנו ההיסטורית, ובזיקה מוסרית ליהדות העולמית, ויש לדאוג לתכנית לימודים שתתקן ליקוי זה מבלי לפגוע בענפי לימוד חיוניים אחרים”. המסר מתוכן דברי בן גוריון אז היה ברור, לצערי לא בטוח שהיום פנייה שכזו היתה עוברת בשקט, ללא מחאות, דיונים ארוכים באולפנים על הדתה ועתירות לבג"ץ.
הסרטון של ראש העיר באר שבע רוביק דנילביץ שפורסם בתחילת השבוע בעיני הוא חשוב בשל התוכן שבו, הכאב והמענה הברור "אני שומע משהו שהוא משהו שכואב לי מאוד מאוד מאוד. שורף את ליבי.
ושואלת אותי מישהי: 'תגיד, ראש העיר, אתה יודע שעל השולחן של השומר בבית הספר המקיף – לא אגיד את השם – יש תפילין?' אז אני אומר לה, 'אז מה קרה?' אז היא אומרת, 'לא. הוא כופה על הילדים להניח תפילין.' אמרתי לה, 'סליחה? מאז מתי תפילין זה הפך להיות איזה משהו במדינה היהודית שאנחנו צריכים להחביא אותו? להסתיר אותו?'".
עוד הוסיף בדברים שאמר לחניכי קורס פיקוד ומטה של צה"ל "מה קרה לנו? למה אנחנו נמצאים פה במדינה היהודית הזו? מה שכחנו?"
נדמה לי שלא במקרה אנחנו גם מוצאים רבים מהחטופים שחזרו ב"ה שמספרים על תפילות שזכרו וליוו אותם, על ספר הלכה או סידור שהפך לכוח כמו אגם ברגר ששאבה כוח מלקט הלכות של הרב דרוקמן זצ"ל שהפצנו לחיילים רגע לפני התמרון, אחרים שבחרו לשמור שבת או חג, להניח תפילין מייד עם השחרור או ללכת לכותל. האמונה היהודית העניקה חיים וכוח במקום הנורא ביותר.
רק לאחרונה, כשנפגשנו שר החינוך יואב קיש ואני שיתפתי אותו על מיזם חיבורים שאנחנו מובילים ממש בימים אלה בין חדרי מורים מהמוסדות שלנו לתיכונים ממלכתיים ועל כך שבהמשך חיבורים כאלה יבואו גם בקרב התלמידים הוספתי עוד שמכל הפגישות שנחשפתי ברור לי שיש צימאון גדול בציבור הישראלי ובקרב הנוער הנפלא שלנו ללמוד עוד על היהדות ועל המוסרת שלנו כעם.
אני מאמין כי אנו נמצאים בשעת כושר חברתית וערכית לפתח ערוצים כאלה של חיבור, כתב הרב קוק זצ"ל "אין המדות הטובות מתדבקות אלא בלב נכון" ובכולנו פועם כמובן לב יהודי שסופו אני בטוח לנווט את הדרך למקורות, להתחבר ולהיות חלק מהדבר הגדול!
הכותב הוא מנכ"ל ישיבות ואולפנות בני עקיבא