תודה, ידידיה
בשבוע שעבר פרסם כאן ידידיה מאיר טור מרגש מאין כמוהו. למי שעדיין לא קרא, אני ממליץ בחום.
"כה עשו חטופינו" הייתה הכותרת הגאונית של הטור, והוא פירט את עדויותיהם של כמה מהחטופים ששבו, איך התחילו להקפיד שם על קריאת שמע, על ברכות לפני מעט האוכל שהיה להם, על קידוש בליל שבת, צום ביום כיפור ואפילו שלום עליכם בערבית.
ידידיה התפייט בטור הנפלא ותיאר איך זה היה נשמע מפיו של ר' שלמה קרליבך ומצלילי הגיטרה שלו. רק דמיינו.
אני מסרב להניח לדבריו היקרים, וכדי שלא יחמקו מתודעתי מבקש ללוש אותם עוד קצת ולצעוד עוד כמה צעדים.
ניסוי חברתי מזעזע
את הצעד הראשון כתב ידידי הרב משה שחור בהתכתבות ווטסאפ עם חבר משותף מקיבוץ בצפון. החבר שאל אותו איך הוא מרגיש בנוגע לעסקה עם שחרורם המרגש של החטופים. הנה הדברים:
"הנני מאושר ששבו. זה ממלא אותי! הנני מאושר שאמונה עצומה בליבם ונפשם נקשרה בקשר אמיץ למצוות התורה. הנני מאושר שהם מדברים ולא שותקים.
זה ניסוי המעבדה המרתק ביותר בחיינו. לקחו (לקח הקדוש ברוך הוא) עשרות אנשים מגוונים, מודרניים, פלורליסטים, הכניסו אותם מתחת לאדמה ל־500 יום בלי אולפני טלוויזיה, בתנאי עינוי ושבי, והם יצאו כולם מלאי אמונה חיה!
אני מלא שמחה והתפעלות על הערבות ההדדית של העם שלנו, עם ישראל, שאין כמוהו בעולם.
ללא שמץ הסתייגות מהנ"ל, אני חושב שבהתנהלות וחשיבה לאומית אמיצה יותר היינו מביאים אותם הביתה במחיר הרבה פחות כואב. בלי להחיות את הכוח הלוחם של האויב העזתי".
כל הטקסט הזה ראוי להדגשה והוא התקבל באהבה אצל החבר שלנו. גם אני מרגיש שהוא מבטא את תחושותיי, אבל בחרתי להדגיש את השורות על הניסוי החברתי. לא חשבתי על זה ככה, ויש בזה אמת גדולה: הרחק מהעין ומעדשות המצלמה התרחש ניסוי חברתי מזעזע. היינו מוותרים עליו ברצון, אבל משהתרחש הוא ממש קורא לנו להתבונן בו. אנשים עם עמדות ערכיות מוצקות מאוד, חלקם קיבוצניקים, חלקם פעילי שלום, ברגע האמת בינם לבין עצמם, בלי צריכה מבלבלת של תקשורת מעצבת תודעה, ובלי מעצבי דעה שיזכירו להם איך נכון לחשוב, פוגשים שוב את הדבר הזה שנמצא עמוק בפנים, את הנשמה שלהם, את האמונה היהודית. פלא.
למען האמת, זה לא מדויק לומר שהם כלל לא נחשפו לעולם. הייתה להם שם חשיפה יומיומית לדת אחרת. הם ראו אילו עוצמות של גבורה ותחושת שליחות היא מעניקה למאמיניה, הם ראו עליהם מה הם מוכנים להקריב בשם האמונה שלהם, אבל הם גם ראו מה עשתה האמונה הזאת להולכים אחריה. לאיזה שפל מוסרי היא השפילה אותם, איך צומחות חיות טרף תחת כנפי האסלאם. וכשהוצע לירדן ביבס להתאסלם ולזכות בתנאים משופרים, הוא אמר להם שנולד יהודי וימות כיהודי. הניסוי החברתי הזה לא פחות ממדהים, איך בניקוי רעשי רקע מכל הכיוונים וכששאלת החיים והמחיר של המאבק עליהם עולה רגע רגע, שעה שעה – פתאום אמת גדולה מתגלה.
ידידיה העלה על נס בטור שלו את החטופים שפתאום הצמיחו אמונה יש מאין. אני מבקש להוסיף עליהם את כל שאר החטופים, ולאו דווקא בהיבט האמוני הדתי, אלא בהגדרה שהגדירו הלל הזקן ורבי עקיבא כליבת התורה: "מה ששנוא עליך" ו"ואהבת לרעך כמוך".
אצל כל החטופים ששבו חוזרת ונשמעת עדות מדהימה על ערבות הדדית בשבי. אחד מקבל פיתה וחולק עם ארבעה, אחד גונב אוכל בשביל כולם, אחד מסתכן למען חבריו החטופים. ובטח היה אפשר להחביא ובטח היה אפשר להחריש, וזה לא קרה, כך כולם מעידים. ואם תוסיפו לזה עדות על יותר מחטוף אחד או חטופה אחת שהודיעו להם על שחרורם ובמקום לצהול מאושר הם התחננו להישאר ולשחרר מישהו אחר במקומם, תקבלו את התמונה השלמה. אילו אנשים! עם ישראל באמת חי וקיים.
טרמינולוגיה שלא עובדת
גם עם הדברים שכתב הרב שחור על כך שהיינו יכולים לשחרר חטופים "בלי להחיות את הכוח הלוחם של האויב העזתי" אני מסכים מאוד, ומניח שכמוני רבים, אולי רוב העם. מה קרה שהממשלה הלכה על עסקת חטופים כל כך נדיבה כלפי האויב? אפשר לדבר על כך שלא היה לנו אומץ לעצור את הסיוע ההומניטרי לעזה ויצרנו מלחמה לא אפקטיבית בשביל לתבוע את החטופים. אפשר לדבר על המנגנון המשומן בכסף ובניסיון של מטה החטופים המתוקשר היטב. אפשר לדבר על עכשוויזם מול דחיית סיפוקים, על רגש מול שכל. אבל אני מציע את המחשבה הבאה: יש בעם הזה כוח אדיר של ערבות הדדית. לעולם לא תוכל לנצח בקרב כשאתה מצטייר כמי שאדיש לסבלם של החטופים.
מישהו הצליח לצייר את זה כ"בעד החטופים" מול "בעד המלחמה", כ"תומכי העסקה" מול "מתנגדי העסקה". ולא עברה כראוי התחושה שגם מי שמתנגד לעסקה הוא בעד להשיב את החטופים בכל מחיר – במחיר גינויים בין־לאומיים, במחיר האג, במחיר כלכלי של סנקציות עלינו. גם פורום תקווה של משפחות החטופים שהתנגדו לעסקה שינה את הטרמינולוגיה שלו רק לאחרונה: "אוטובוס אחד לכולם". זה לא נאמר קודם, נאמר במפורש "אני דואג לבן שלי, אבל אני דואג גם לילדים האחרים, שלא ייחטפו או יירצחו על ידי משוחררי העסקה", כלומר זה עזר לציור של בעד חטופים או נגדם, אף שזו ממש לא הייתה הכוונה.
אני חושב שאם היה אפשר לצאת בהמונים לרחובות עם תביעה לשחרור החטופים בעסקה אחראית או עם תביעה לשחרור החטופים בלחץ הומניטרי, זה יישמע הרבה יותר. גם באשר ליבבות החמאס על סגירת הגבולות למשאיות הסיוע בימים האחרונים – צריך לדברר את זה נכון, ולענות בשלטים בשלוש שפות: "רעבים? החזירו את החטופים".
מחֹה תמחה ברחמים
המצווה הזאת של מחיית עמלק עושה לנו כיהודים לא נוח בבטן, במיוחד כשאתה חושב על ההשלכות המעשיות של איך זה אמור להיראות. באיזשהו מקום טוב לנו שהמצווה הזאת הפכה מפרקטיקה לעיקרון. כבר אין עמלק הלכתי, אין עם כזה שאפשר להצביע עליו כך באצבע. מאז, כדימוי, אנחנו מלבישים את שם עמלק על כל אומה שבאה עלינו לכלותנו. אלה היו הגרמנים בשואה ועכשיו הערבים מעזה, לבנון, איראן ועוד, אבל אף אחד מאיתנו לא באמת חושב עליהם במונחים של השמדת עם. כאשר ימונה מלך על ישראל זו תהיה אחת ממשימותיו על פי הרמב"ם, ובינתיים טוב לנו שזה לא העניין שלנו.
בהקשר הזה טוב להכיר את דברי הרב חרל"פ בכרך י"ח מסדרת 'מי מרום', ספר שנקרא 'רזי לי', שם כותב הרב שלעתיד לבוא העולם יכיר שהמלחמה עם עמלק היא מלחמת רחמים – רחמנות על העולם שסובל מעמלק, רחמנות על העולם שאינו יכול לקבל מהאור של ישראל בשל צעדיו של עמלק.
בעמלק אנחנו לא מבינים מספיק טוב, אבל חד־משמעית אנחנו מרגישים שניצחון מוחלט על האויבים האכזריים שלנו לא בא אצלנו מאיזו אהבת שפיכות דמים. זו רחמנות גמורה, עלינו ועל כל האנושות. מלחמת רחמים.
לתגובות: liorangelman@gmail.com