מנס פורים עד חורבן הגולה ויום העצמאות

הסתר פנים ומגילת 'ההפך'

עיקרה של מגילת אסתר – הסתר פנים מוחלט – זה הספר היחיד בתנ"ך שאין בו שום ביטוי של קודש, שום תפילה, אין ארץ ישראל, וגם אין שם ה' כלל, אפילו במקום המתבקש ביותר — "רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר" (ד', יד).

אסתר מבקשת שיצומו עליה שלושה ימים, אך אין כל רמז לתפילה המלווה את הצום, לנוסח של בקשה או של תחנונים לפני ה'. המגילה גם אינה מציינת את העובדה שהצום חל, כנראה, בעיצומו של פסח וחג המצות.

במגילה אין גם ביטוי לתורת הגמול המקראית הקלסית: רעיון השכר והעונש, הבא לידי ביטוי לאורך כל סיפורי המקרא, איננו נרמז כלל במגילה, והקורא אינו מבין על שום מה ולמה נגזרה על היהודים גזרה קשה כל כך. אין גם כל ביטוי להשגחה גלויה — העלילה מתנהלת כביכול באקראי, בפור ובמזל, והפור הוא שהתהפך על ראשם של אויבי היהודים.

גם הדרך שבה התגלגלה ההצלה בעייתית וקשה מנקודת מבט מקראית ויהודית. איסופה של נערה יהודייה, ככל הנראה בעל כורחה, לתחרות יופי וזנות מעין זו המתוארת במגילה, יש בו משום חילול כבודה של בת ישראל, וצפוי היה שהדברים יתוארו בנימה טרגית. תחת זאת, יש במגילה תיאורים מפורטים ונלהבים של העניין: "שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים" (ב', יב).

כל ספרי התנ"ך, ובמיוחד ספרי הנבואה, אינם אלא סיפור תולדות דבר ה' אל האדם בכלל ואל ישראל עמו ונחלתו בפרט. אין אלו תולדות העולם העתיק, ואף לא תולדות עם ישראל במובן הרגיל של היסטוריה רצופה. יש שהמקרא פוסח על מאות שנים ועל תקופות שלמות, שלא היה בהן דבר ה' שחשוב לספר עליו. התורה אינה מספרת לנו דבר על שלושים ושמונה שנים שבהן לא הגיע דבר ה' לבני ישראל במדבר.

במובן זה מגילת אסתר היא ההפך של התנ"ך כולו, כי אין בה שם ה', ואין בה דבר ה'. 'ספר הישר' מתאר את מלכות ה' והשגחתו — ואילו המגילה מציירת באופן מכוון את מלכות 'ההפך' בתיאור מוגזם ומוקצן מאוד.

ממלכת 'ההפך' מתוארת במגילת אסתר בצורה חומרית, גסה ושפלה. המגילה מציירת מציאות חילונית חריפה עם משתאות יין ותאוות נשים מוקצנת, שבאופן מכוון נעדרים ממנה הערכים והמושגים האופייניים לתנ"ך כולו. גם תיאורם של היהודים בממלכת 'ההפך' מוקצן מאוד. יהודי שושן מתוארים כחלק בלתי-נפרד מתרבות אחשורוש, כאילו היו מתבוללים בתוך השמחה וההנאות של משתה אחשורוש על כל המשתמע ממנו (וכך הבינו חז"ל, מגילה יב).

אמנם, ייתכן מאוד שבתיאורים אלה מציגה המגילה רק פן אחד מוקצן מחיי היהודים בשושן, והמציאות עצמה הייתה מורכבת יותר ורבת-פנים. אין לי ספק למשל שמרדכי היהודי ואסתר ידעו לשון תפילה יהודית, ושם ה' לא היה זר להם.

הבנת אופיה של המגילה ההפוכה משם ה' מעלה את השאלה איך נכללה מגילת אסתר בתנ"ך. התשובה לכך היא דווקא הצורך הרעיוני בהעלאת השאלה מי שולט בעולם ההפך. אילו היה בידינו התנ"ך ללא מגילת אסתר, היינו מכירים את הקב"ה רק במקום שבו ניתן לקרוא בשמו. המגילה באה להשלים חיסרון שאי-אפשר בלעדיו — ללמד אותנו שהקב"ה נמצא במסתרים גם במקומות שבהם אי-אפשר לנקוב בשמו, אפילו במצבים שבהם אי-אפשר להזכיר כלל תפילה, הלכה או כל דבר שבקדושה. המגילה מראה את דרכי ההשגחה בממלכת 'ההפך', השגחה הפועלת בתוך דרכי 'ההפך' ובמושגי תרבות 'ההפך'. פורים נקרא "עַל שֵׁם הַפּוּר" (ט', כו), כשעל פני הדברים הכול מתנהל בדרכי האינטריגות, ו"פּוּר הוּא הַגּוֹרָל" (ג', ז; ט', כד).

כאן אנו נפגשים בנקודה עמוקה הקשורה לתרבות הפרסית. האמונה הפרסית חילקה את העולם לשתי רשויות של טוב ושל רע הנאבקות ביניהן. המגילה באה ללמד בדרך 'ההפך' שהקב"ה הוא "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע" (ישעיהו מ"ה, ז) — הקב"ה הוא שמנהל גם את עולם 'ההפך' מתחת לכל ההסתרה. כך מצאנו בגמרא (חולין קלט ע"ב): "אסתר מן התורה מניין? 'ואנכי הסתר אסתיר [פני ביום ההוא]' (דברים ל"א, יח)". אסתר באה ללמדנו את השגחת ה' בזמן של הסתר פנים, בזמן שבו אי-אפשר לראות את ההשגחה באופן גלוי על פני השטח.

הוכחה לטיעוננו זה ניתן להביא מההקבלה שבין ארמון המלך במגילה, שיש בו חצר חיצונה ופנימית, ובין בית המקדש, שאף לגביו מוזכרות ביחזקאל בפירוש חצר חיצונה וחצר פנימית.

המקרא מתאר את המשכן ואת בית ה' ובתוכם קודש קודשים, שאפילו הכוהן הגדול לא יבוא אליו "בְכָל עֵת... וְלֹא יָמוּת" (ויקרא ט"ז, ב), לבד מאשר ביום הכיפורים שציווה עליו מלך מלכי המלכים, כאשר הוא נכנס לכפר על ישראל. בעולם 'ההפך' של המגילה מתואר מלך הרואה את עצמו כשליט העולם. בארמונו יש חצר פנימית, שהנכנס אליה "אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית" (ד', יא), אם לא יושיט לו 'המלך' את שרביט הזהב. אסתר נכנסת אליה בסכנת נפשות ומתוך צום כדי להציל את עמה.

אסתר היא היפוכו של הכוהן: מלכה, אישה הלובשת בגדי מלכות, בגדי תפארת ופיתוי, מול הכוהן הגדול הלובש בגדי לבן פשוטים, בגדי מלאך משרת.

יש הקבלה גם בין הכניסות: הכוהן הגדול נכנס שתי פעמים עיקריות (השלישית היא רק להוציא את הכף והמחתה): האחת כדי להקטיר ולפרוס מסך של ענן קטורת מכסה, והשנייה לצורך הַזָאַת הדמים המכפרת. אסתר גם היא נכנסת פעמיים: הכניסה הראשונה לצורך זימון המשתה שמטרתו לערפל ולטשטש, והשנייה — לאחר תליית המן, בשעה שהגזרה טרם בוטלה — כדי להתחנן ולהציל את עמה.

מגילת אסתר משלימה אפוא את התנ"ך. היא נכתבה במכוון בצורה חילונית ומוקצנת כל כך כדי ללמדנו שהשגחת ה' נמצאת גם במקומות ובמצבים הרחוקים מקדושה, וכי יד ה' היא המנהלת את העולם גם במקומות של הסתר פנים — "וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה" (יחזקאל א', א).

זכות להתגונן לפי החוק — ליום אחד

גם לאחר תליית המן לא נרגעה אסתר, שכן הספרים שכתב נותרו בתוקף, והסכנה המרחפת על ראש היהודים יצאה לדרך ביורוקרטית ועלולה הייתה להתבצע ביעילות של האימפריה. ניסיונה הנועז של אסתר המלכה "לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן..." (ח', ה) ולמחוק את הגזרה הרעה כאילו לא הייתה — נכשל! למרות הכניסה הנוספת בסכנת נפשות אל החצר הפנימית של המלך הסביר לה אחשורוש מה נמצא מעבר ל"חֲצִי הַמַּלְכוּת" (ה', ג, ו; ז', ב) — "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב" (ח', ח). במילים אחרות, אי-אפשר לנהל אימפריה גדולה, מאה עשרים ושבע מדינה, אם כל פֶּחָה פרסי וכל מנהיג מקומי יחשוב שאפשר "לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים", כי שום פקודה שקשה לקבל אותה לא תתבצע.

הפתרון של אחשורוש היה אופייני לו ול'ממלכת הטבעת' — הסרת האחריות מעליו: "וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ" (ח', ח). ממצב חריג זה נולד הרעיון של זכות חוקית ממלכתית להתגוננות יהודית מול פורעים ופוגרומים: "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם... בְּיוֹם אֶחָד..." (ח', יא-יב). הפקודה נוסחה בדיוק באותן מילים נוראות של פקודת ההשמדה, ואינה מתירה ליהודים אלא להתגונן מפני אויביהם באותו יום אחד שבו הורשו אויבי היהודים לצור עליהם ולהשמידם. השלטון החליט להסיר את ידיו ולהשעות את החוק הממלכתי ביחס ליהודים ליום אחד: לאויבי היהודים יהיה מותר להשמיד, להרוג ולאבד אותם, וליהודים יהיה מותר להתגונן ואף להשמיד, להרוג ולאבד את "הַצָּרִים אֹתָם", ורק אותם — החוק לא יתערב לשום צד ביום הזה!

גזרת המן אפשרה רק לפורעים להשמיד ולהרוג, ואילו ספרי מרדכי ואסתר יצרו שוויון בין הצדדים, כי ליהודים הותר להתגונן (לא לתקוף ביזמתם, אלא רק לפגוע במי שהתארגנו לתקוף אותם). מתברר שליהודים זה הספיק כדי לנצח בגדול.

הסתר פנים וחורבן הגולה

מימי הקלגסים הרומיים בארץ ישראל ועד הפרעות והפוגרומים במזרח אירופה בדורות האחרונים פעלה תמיד אותה השיטה — השלטון מסתלק מהשטח ליום אחד או לכמה ימים, והפורעים מכלים ביהודים את חמתם.

הנציב הרומי הפרובוקטיבי שגרם לחורבן ירושלים, רכב עם חייליו מקיסריה לסבסטיה ל'סוף שבוע', ובקיסריה התחולל טבח ביהודים. כעבור זמן מה פתח הטבח בקיסריה שרשרת
של פרעות וטבח ביהודים בערים המעורבות. אויבי היהודים הבינו תמיד את רמזי השלטונות.

רוב רובם של מעשי הטבח והפוגרומים במשך הדורות לא נעשו ביזמת השלטון או בביצועו; השלטון רק סילק את ידיו ונתן לפורעים יד חופשית בפירוש או ברמזים ברורים. דבר אחד מנס המגילה כמעט ולא קרה עוד — גם היהודים המקורבים לשלטונות בדרך כלל לא קיבלו עבור היהודים זכות חוקית להתגונן בפני אויביהם.

כל זה עד שקם המן הנאצי והחל לבצע בעצמו, בכוח השלטון וביעילות הגרמנית הידועה, את "מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ" (ח', ה), "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים..." (ג', יג), ולא ליום אחד אלא לשנים רבות וארוכות. היה זה למעשה חורבן הגולה — השמדה יסודית ומקיפה של שליש העם היהודי ושל כל היהודים שחיו בכפרים ובעיירות בארצות אירופה. אחרי השואה נותרו רק קהילות יהודיות בערים גדולות ובינוניות.

מעבר לכך, לגולה היהודית מבבל עד אירופה היו שפה יהודית (ערבית-יהודית, לדינו או יידיש) ותרבות יהודית אוטונומית בחסות המלכים, הקיסרים, החליפים וראשי המדינות, ואילו אחרי השואה היהודים שנותרו ברחבי העולם הם אזרחים מלאים המשתלבים בתרבויות הערים והמדינות (עם שיעור התבוללות גבוה). השואה הביאה אפוא לחורבן הגולה היהודית, ויום הזיכרון לשואה הוא היפוכו של 'חג פורים' כחג ההצלה של הגולה.

לאמתו של דבר, הגולה היהודית החלה להתפורר זמן רב קודם לכן, עם רוחות האמנציפציה, אך היא חרבה כליל בשואה — החורבן השלישי של העם היהודי!

כיוון שאבד הצידוק הפנימי של ההישרדות וההצלה בגולה, אין לה עוד זכות קיום. שום שתדלנות פוליטית ושום 'אסתר המלכה' לא יכלו להשפיע על המן הנאצי ולבלום אותו. מכאן צמחה ההכרעה הדרמטית של 'אחשורוש' המודרני, עצרת האומות המאוחדות. הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל פירושה קודם כול זכות חוקית ליהודים להתגונן לפי החוק הבינלאומי, ולא ליום אחד אלא בקביעות.

יום העצמאות תפס את מקום הפורים כחג של הצלה ויציאה מן הגולה. בפורים נותר לנו לקרוא במגילת הגלות ולזכור את הסתר הפנים המאפיין את 'מגילת ההפך' ואת הגולה בכלל. הקריאה במגילת אסתר תלמדנו כי על פי ההיגיון של המגילה עצמה — תפקידה ההיסטורי הסתיים. לא נחריש עוד אם 'רק לעבדות נימכר', וזכותנו החוקית לעמוד על נפשנו אינה ליום אחד בלבד.

בהחלטה היסטורית מופלאה הכירו אומות העולם במסקנה העולה מחורבן הגלות היהודית בשואה — מדינה יהודית ריבונית ועצמאית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.

חוזרים אנו מפורים לפסח, לוקחים מנס פורים רק את הזכות החוקית לעמוד על נפשנו, יוצאים מארצות נדודים וגולה ומחוללים את נס קיבוץ הגלויות במדינת קיבוץ הגלויות.