מהלך רוחני עמוק מחייב שתי נקודות מבט: גם מבחוץ פנימה וגם מבפנים החוצה. כשאנחנו מתבוננים במלאכת המשכן אנחנו רואים שסדר הדברים המתואר בפרשת תרומה ופרשת תצווה, שהם שלב הציווי, שונה מהסדר של הביצוע בפרשת ויקהל ובפרשת פקודי.
אצלנו בפרשת ויקהל בצלאל בונה קודם כל את המשכן, את הקרשים והיריעות, ואז את הכלים. אבל בפרשת תרומה סדר הציווי היה הפוך: קודם כל היה הציווי על הארון ועל הכלים שבתוך המשכן, ורק אז הציווי על המשכן עצמו, על היריעות ועל הקרשים. ראוי לשים לב שבתחילת פרשת כי תשא, כשיש ציווי על בחירתו של בצלאל, משה מקבל רשימת משימות לביצוע, ושם דווקא המשכן קודם לכלים שבתוכו.
על בסיס סדר הפסוקים שתיארנו כרגע הגמרא בברכות (נה, א, וע' רש"י, תוס' ומהרש"א שם) מתארת שיח בין משה רבנו לבין בצלאל. משה אומר לבצלאל (כמו שקראנו בפרשת תרומה) לעשות את הארון, את כלי המשכן ואז לבנות את המשכן עצמו. בצלאל משיב לו: "מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים... כלים שאני עושה להיכן אכניסם?" חשב משה רבנו בליבו: 'אכן, באמת ככה הקדוש ברוך הוא ציווה אותי, לבנות קודם את המשכן'. ולכן אומר משה לבצלאל: "שמא בצל א-ל היית?" – האמנם היית שם (מתחבא בצל) כשאני קיבלתי את הציווי ולא שמתי לב שאתה נמצא שם? איך ידעת מה ציווה אותי הקדוש ברוך הוא? אלו דברי הגמרא במסכת ברכות.
נדרשת העמקה והתבוננות בגמרא זו. האמנם, משה טעה בסדר הדברים? ואם הוא טעה, למה התורה מסדרת את הדברים לפי טעותו של משה? יתר על כן, האם יש בעיה טכנית איפה למקם את הכלים של המשכן? הרי המשכן לא שימש כמקום אחסון לכלים. למעשה, על אף שבצלאל בנה את המשכן – הוא גם פירק אותו. מי שהקים בסוף את המשכן והכניס את הכלים היה משה רבנו בסוף פרשת פקודי. ברור שהיה שלב שהכלים היו ללא משכן, ומן הסתם בנו איזו תיבת אחסון זמנית לכל אחד מכלי המשכן עד ליום הגדול שבו משה הקים את המשכן והכניס לתוכו את הכלים.
לכן ברור שהגמרא מציגה נקודת מבט עמוקה שמתאר משה רבנו ונקודת מבט עמוקה שמתאר בצלאל. נקודת המבט היא זו שבסופו של דבר באמת קובעת את סדר הדברים. הרב קוק בעין אי"ה על הגמרא בברכות מסביר את הדברים: משה רבנו אומר צריך להתחיל מבפנים, מהקודש. צריך להתחיל מהארון, מכלי המשכן, מהנקודה הפנימית. ככה אתה מתאר מה ייעודו של המשכן, שהוא הופעה אלוקית מלאה, כמו שרואים בארון העדות. לכן מתחילים מהפנים ומתארים אחר כך את החוץ.
אבל בצלאל, שהוא האומן שיוצר את הדברים בפועל במציאות, המבט היוצר שלו אינו מאפשר לו לבנות כך, מבפנים החוצה. השאלה "כלים שאני עושה – להיכן אכניסם?" אינה שאלה טכנית, אלא שאלה רעיונית. אני מתחיל לבנות מהלך רוחני - קודם כל אני צריך לדעת איך הוא נראה, איך בנוי המשכן, האדנים, הקרשים, היריעות. עכשיו אני יכול להתחיל להיכנס רוחנית אל השלב הבא ולבנות את הכלים. משה מקבל את זה, ואומר "בצל א-ל היית". מסביר הרב קוק שיש פה יחס בין האור לבין הצל. החוכמה האלוקית היא האור האלוקי, והיכולת ליצור היא הצל. האור והצל ביחד משלימם זה את זה ומתארים את המציאות בשלמותה.
אפשר להוסיף על הרב קוק ולומר שלא רק שהחוכמה והיצירה משלימות זו את זו, אלא גם כשאדם עומד באורו של ה', מסונוור מהופעת הקודש האלוקי, הוא לא רואה את מה שבצללים. משה, לגודל מעלתו, לא רואה את תהליך היצירה, זה לא מעסיק אותו. הוא רואה את המשכן כתוצר גמור שבו הארון הוא הנקודה הפנימית של המשכן, ולכן משה מתחיל את התיאור מן הארון, וממשיך את התיאור מבפנים החוצה. ואילו בצלאל, שצריך ליצור את המשכן והכלים במציאות, מבין שהאור של החוכמה האלוקית חייב לבוא לידי ביטוי בסופו של דבר בשטח, בעשייה. לכן אין מדובר רק בהשלמה הדדית של האור והצל, אלא ביכולת להביט אל המרכיב המעשי של המציאות. משה רבנו פשוט לא יכול לראות את הצד המעשי של בניית המשכן, בשל עוצמתו של האור האלוקי, ולכן דרושה השלמתו של המבט, על ידי בצלאל.
אנחנו עוסקים היום בסוגיות מהותיות של אחדות האומה. אנחנו עוסקים בסוגיות פנימיות של זהות האומה: מי אנחנו? לשם מה חזרנו לארץ אחרי אלפיים שנות גלות? מה המסר שלנו לעולם? מה השליחות הגדולה שעבורה הקדוש ברוך הוא מועיד אותנו? הדברים חייבים להיבנות משתי נקודות המבט. מצד אחד, אנחנו צריכים את נקודת המבט הפנימית, ולבחון איך נוכל לדבר שיח עומק בין כל חלקי האומה, על הייעוד ועל מהותו של עם ישראל. לא להיגרר מיד לשיח תקשורתי או פוליטי, רדוד ושטחי. אנחנו רוצים לדבר על המהות, על למה אנחנו כאן, על מה עושים עם זה, על איך עם ישראל מתקדם לשלב הבא שלו. ומצד שני, אנו חייבים גם לטפל במעטפת, בתוך מה אנחנו נמצאים? איך נראית המדינה שלנו? איך נראית החברה שלנו? זה חייב להיות מהלך שבא משני הצדדים. התורה כותבת לנו את דברי משה, לא כי הם טעות, חלילה. משה משקף את החוכמה האלוקית – המביטה פנימה אל הקודש. אנו צריכים בד בבד לעשות את שני הדברים - גם להביט מבפנים החוצה וגם מבחוץ פנימה.
אנחנו קוראים יום יום אל הקדוש ברוך הוא שיעזור לנו במהלך הזה, לסיים כבר את המלחמה הזאת מתוך הכרעת אויבינו והשבת אחינו החטופים היקרים. ומשם עלינו להתקדם שלב אחר שלב בתהליך בנייתו של עם ישראל, גם במבט של החכמה האלוקית מבפנים החוצה וגם במבט של היצירה המעשית מבחוץ פנימה. איחודן של שתי נקודות המבט אל מהלך אחד משותף, והופעת השכינה השורה על ישראל, הם שיצעידו אותנו, כמו בימי הקמת המשכן, אל השלב הבא בתהליך בנייתו של ישראל בדורנו.