הערבות ההדדית בעם ישראל באה לידי ביטוי לא רק בשעת צרה אלא גם בעת שמחה, בהצלה מן הצרה.
בפרשת צו אנחנו פוגשים את קורבן התודה. פגשנו סוגים רבים של קורבנות בפרשת ויקרא, אבל לא את קורבן תודה. קרבן השלמים נזכר, על כל סוגי הבהמות שאפשר להקריב. אבל לא נזכרה האפשרות להביא קרבן שלמים בעקבות הצלה, ולא נזכרו המאפיינים המיוחדים של מצב כזה. את קורבן התודה אנחנו פוגשים בפרשת צו.
בקרבן תודה ישנם שני דינים מיוחדים: האחד, יש להביא עמו גם לחם - ארבעים חלות. עשר של חמץ ושלושים של מצה. כמות גדולה מאוד של לחם. השני, בשונה מקרבן שלמים רגיל שנאכל במשך שני ימים (והלילה שביניהם), קרבן התודה נאכל רק יום אחד – יום, והלילה שאחריו. השאלה היא, כמובן, למה?
המפרשים עסקו בכך כמובן. ספורנו ואברבנאל אומרים שהמטרה היא שאדם יצטרך לקרוא לכל החברים. אילו האדם היה מביא קרבן שלמים רגיל, ללא לחם ועם משך אכילה ארוך יותר, הוא יכול היה להזמין את המשפחה המצומצמת בלבד, וכן להביא איזה גדי קטן, שכמות הבשר שלו מאפשרת לבני המשפחה לגמור אותו ביומיים. אבל אם נדרש אדם להביא קורבן עם לחם, והרבה לחם, באופן טבעי הוא יביא בהמה יותר גדולה כך שיהיה יחס ראוי בין הלחם לבשר, וכן מאחר שצריך לגמור את הכל ביום אחד, כנראה הוא יזמין את כל החברים.
התורה רוצה שהתודה תהיה בקהל רב, כמו שדוד המלך אומר: "אוֹדְךָ בְּקָהָל רָב בְּעַם עָצוּם אֲהַלְלֶךָּ" (תהילים לה, יח). אבל למה באמת? למה אנחנו רוצים שהתודה תהיה בקהל רב?
הגמרא (ברכות נד, ב) מפרטת את האנשים שמביאים קורבן תודה: יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא". רש"י בפרשתנו (ז, יב) מסביר שאלו האנשים המביאים קרבן תודה. כשקוראים את הפרק בתהילים שעליו מתבססת הרשימה הזו (פרק קז), מבינים שמדובר באנשים שממש ראו את המוות לנגד עיניהם, זעקו אל ה', וניצלו.
לכן במחשבה ראשונה, אנחנו מבינים שהסיבה לכך שכדאי להזמין כל החברים היא שאנחנו רוצים שכולם ידעו איזה נס גדול ה' עשה לאדם המביא את קורבן התודה. המטרה היא לפרסם את הנס הפרטי שלו כדי לחזק אצל כולם את האמונה ואת משמעותה של התפילה אל הקדוש ברוך הוא.
אבל במחשבה עמוקה יותר, זה לא רק לצורך ההתפעלות של כולם מנס ההצלה. בעם ישראל המשמעות עמוקה יותר, משום שיש לנו ערבות הדדית. בשעת הצרה כולם התגייסו להתפלל, כולם דאגו, כולם הרגישו שזה מוטל על אחריותם. לכן גם בעת התודה, הציפיה שלנו שאיש מישראל יזמין את כולם ויגיד: 'ההודיה היא משותפת. זה לא אירוע פרטי שלי. כולנו שותפים בנס הזה. כולנו חווינו את הצרה וכולנו מודים ביחד, גם אם טכנית הצרה הייתה פרטית שלי.'
זו צורת חשיבה שהיא חשובה ברמה הלאומית, גם בגלל האמירה הכללית שיש לעם ישראל בעולם. כל מערכת התפילות שלנו - לא תמיד תפילה שאנחנו מתפללים מתקבלת על אותו הדבר הספציפי שעליו התפללנו ואותו ביקשנו. לפעמים התפילה שלנו משפיעה על דברים אחרים. זו משמעותה של ראייה כללית - עם ישראל נהיה טוב יותר וראוי יותר לשפע האלוקי בזכות התפילות, לכן הוא זכה להתקדם, בין אם בנקודה שעליה התפללו, ובין אם בנקודות נוספות. לכן, גם כאשר מודים על דברים, צריך לדעת: זה כללי, זה לא רק פרטי שלי. כמו שהתפילה הייתה כללית, גם התודה היא כללית. לכן אנחנו רוצים שאדם יזמין את חבריו אל קורבן התודה.
גם בתוך מלחמה צריך לעצור ולהודות על הדברים הגדולים שזכינו להם - על החטופים שכבר שוחררו ברוך השם, על ההישגים הצבאיים בעזה, בלבנון, בסוריה - דברים שאינם מובנים מאליהם בכלל. אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא עליהם יום יום. וגם נזכה בעזרת השם להגיע אל סוף המלחמה כשידנו על העליונה ולהודות לקדוש ברוך הוא על שחרורם של כל החטופים. אבל במעבר הזה, בכניסה שלנו לחג הפסח, אל חג שבו עם ישראל עולה לרגל, בכניסה הזאת אל החג חשוב לעצור לרגע ולראות מה עברנו עד עכשיו. אנחנו חייבים להודות על העבר, ובדרכו של עם ישראל, לראות את התודה כאמירה לאומית, ולא רק כהצלחה פרטית.
כל חייל שחזר בריא ושלם מהקרב והוא מודה לקדוש ברוך הוא, כל פצוע שנמצא בשיקום, כל קרב נקודתי שהסתיים בניצחון ובהשמדת המחבלים, זו לא רק שמחה של החייל שהיה שם. כולנו מודים על כל חייל וחייל שחזר, על כל פצוע שמתקדם בתהליך השיקום שלו, על כל יום שבו אחנו שומעים בחדשות על עוד התקדמות כלשהי בקרבות. כולנו חווים את המשמעות הלאומית, כולנו חווים את הכאב על החטופים שעדיין לא חזרו. אנחנו מתפללים לקדוש ברוך הוא שעכשיו בחג החירות יוציא את כל החטופים מעבדות לחירות, ונוכל במהרה כולנו ביחד לציין את התודה הפרטית והלאומית במעמד כל ישראל - "אוֹדְךָ בְּקָהָל רָב בְּעַם עָצוּם אֲהַלְלֶךָּ".