קהל נכבד, ה' עמכם,
ועידת בני עקיבא המתקיימת אחת לחמש שנים היא אירוע מאוד משמעותי בעיני ואני מודה למזכ"ל ולמארגנים על הזכות לנאום בפניכם. על הזכות לנאום כאן בבית מדרשו של מורנו ורבנו הרב דרוקמן זצ"ל שחסרונו בימים לא פשוטים אלה כל כך מורגש.
ניסיתי לחשוב איזה ערך מוסף אני יכול לתת לכם, משתתפי הועידה המכובדים, רגעים ספורים לפני שאתם עומדים לעבור לשלב ההצבעות בו תכריעו על הכיוון בו התנועה תצעד בחמש שנים הקרובות. נראה לי כי הדרך בה הוליך אותי הקב"ה במהלך חיי עד כה הקנתה לי נקודת מבט יחסית ייחודית בנוף הציבורי. מילדות אני גר במושב בית גמליאל, מושב של הפועל המזרחי.
הייתי חניך ומדריך בבני עקיבא (שבט דרור למי ששואל). למדתי בישיבת בני עקיבא נתיב מאיר. הציונות הדתית היא כור מחצבתי, היא תפיסת עולמי ודרך חיי. שבוע לפני יום הולדתי ה- 18 התגייסתי לצה"ל, ושירתתי כלוחם בסיירת מטכ"ל ובהמשך כטייס בטייסות הקרב של חיל האוויר, יחידות שללא כל ספק נחשבו, לפחות באותם ימים לפני כ 30 שנה, למעוזים של השמאל החילוני.
רבים מאוד מחברי הקרובים, אלה שאיתם יצאתי למבצעים בעורף האויב ולגיחות מסוכנות בעומק שטחו, הם מה שניתן לכנות "השמאל הליברלי". השנים הרבות של הרעות העמוקה איתם הביאה אותי למקום, בו הגם שבנושאים רבים אני חלוק עליהם, אני יכול להבין ולהרגיש בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי מה הם חשים ומה עובר עליהם. מתוך המקום הייחודי הזה אני עומד כאן בפניכם היום. את המילים הבאות שאני עומד להקריא לכם כתב איתי סימן טוב בתחילת המלחמה. איתי הוא מ"פ שיריון במילואים. אינני מכיר אותו ומעולם לא נפגשנו. את הדברים שכתב קראתי בפייסבוק. את הטקסט הזה הקראתי כבר מאות פעמים. בארץ ובחו"ל.
בעברית ובאנגלית. והוא הבסיס למה שאני רוצה להגיד לכם. וכך הוא כותב: "החמאס יותר חזק מהשמאל. הוא גם יותר חזק מהימין, ומהימין מלא מלא. ומביבי + בן גביר= Big Love Forever . האויב שלנו חזק מההייטק הישראלי, וממפעל ההתנחלויות. לתל אביבים יפי הנפש אין סיכוי נגדם וגם לא לפריפריה. אבל לחמאס אין שום סיכוי מול ישראל. כשאנחנו כולנו מאוחדים, ומגוייסים, הם חוזרים לתוך המחילות שלהם ומתפללים להפסקת אש. המלחמה הזאת תקעה אותי בתוך טנק, לכוּד עם שני דוסים, ביני''שים שעקצו שירות של שנה וארבע, מצביעי סמוטריץ ובן גביר שלכאורה אין חצי דבר משותף איתם.
אבל כוּר ההיתוך של הצבא יצק אותנו מחדש ליחידה אחת, לצוות טנק. בשלב מסויים עזרנו אומץ והתחלנו לדבר על הכל. על להט''בים, על בג''צ, תחבורה ציבורית בשבת, לימודי ליבה, אפילו מיניות, הכל. ומה גילינו? שאנחנו מסכימים על בערך 90 אחוז מהנושאים. בואו נניח שהם נורא נחמדים ולא נכנסו איתי לפינות - אז על 80% מהדברים. עד לפני חודש וחצי בערך הם היו האוייב, נפגשנו משני הצדדים של קפלן, והנה החמאס הזכיר לנו שאנחנו בעצם באותו צד. הפוליטיקאים שלנו שואבים את הכח שלהם מההפרדה בינינו.
הם לוקחים את 10% - 20% של חוסר הסכמה בנינו הופכים אותו לעיקר, כי זה מה שנותן להם את המנדט 'לייצג' אותנו, לריב בשמינו. הם עושים את זה על חשבון הביטחון שלנו, על חשבון הרווחה שלנו, על חשבון המיסים שלנו ועל חשבון החופש שלנו (גם החופש שלנו להתפלל דרך אגב). אני רואה הרבה אנשים שמחפשים איך לתרום למאמץ המלחמתי, תחתונים, גרביים, סיגריות וציוד לחימה.
מאמהות מרוקאיות ששלחו לנו דג וקוסקוס לשבת, וקיבוצניקים פנסיונרים שהסיעו את הסירים האלה לקצוות המדינה (כי אולי עדיף שלא יבשלו...). הייטקיסטים שבאו להתקין לנו מצלמות היקפיות 360 על הטנק, מה שהצבא לא מספיק זריז וגמיש לעשות בעצמו. ונערי גבעות שהצבא לא הסכים בכלל לגייס, באו ביום שבת, חתכו, ניסרו וריתכו כדי שלא ניכנס לעזה בלי גגונים שמגינים עלינו מרחפנים. מבחינתי, התרומה הכי חשובה היא שתתאחדו כעם, תפעלו להתקרב. תתמקדו בדומה ותניחו קצת לשונה. תמציאו את המסגרות שיפגישו אותנו גם מחוץ לצבא.
זה הכי חשוב, שנהיה עם. כי אנחנו החיילים, מכל קשת השבטים, נכנסים לשטח אוייב ומסכנים את חיינו לא בשביל אף ממשלה או פוליטיקאי כזה או אחר. אנחנו עושים את זה בשביל עם ישראל. בבקשה, תשאירו לנו עם לחזור אליו". עד כאן דבריו של איתי סימן טוב – מפקד פלוגת שיריון במילואים. מכובדי כולם, אחדות בינינו היא הצורך הבטחוני - אסטרטגי הכי חשוב ודחוף למדינת ישראל. אחדות היא כבר לא איזה משהו שנחמד אם תהיה. היא לא - Nice to have. לנוכח האתגרים הבטחוניים שאנו צפויים לעמוד בפניהם בקרוב ממש, אין לנו דבר חשוב יותר מאחדות. למדנו על בשרינו שכאשר אנו מפולגים האויב מרים את ראשו. למדנו שכאשר אנו מאוחדים, גם כאשר מפתיעים אותנו , אנחנו בלתי מנוצחים.
למדנו כולנו, שבעתיד נהיה חייבים להיות יוזמים והתקפיים. נהיה חייבים לצאת למבצעים ומלחמות לא רק כאשר אנחנו מותקפים, אלא כיוזמים ומפתיעים. לא נוכל יותר לאפשר לעצמנו לראות את האויב מתעצם ולחכות. וכדי שנוכל לעשות את זה – חייבים להיות מאוחדים. המציאות העולמית היום היא מציאות של קיטוב ופופוליזם. בעולם של רשתות חברתיות הנשלטות על ידי "אלגוריתם נעלם" ותקשורת שמכורה לרייטינג, אין מקום למסרים מורכבים ועמוקים.
המציאות הזו מבליטה ומדגישה את כל מה שמפריד, מפלג ומשסה. זה מה שמוכר... לדאבון הלב במציאות הזו כל צד רואה בצד השני רק, או לפחות בעיקר, את הדברים הרעים. את הדברים שמפחידים אותו. אני מסתכל סביבי ורואה ב"ה צעירים רבים.
רוב הנוכחים כאן עדיין לא יצאו למבצעים מסוכנים בעורף האויב, לא שמעו או קראו "אחרי קדימה הסתער" וקמו עם חבריהם להסתער על האויב, לא פינו חבר פצוע משדה הקרב ולא נשאו ארונות של אחים לנשק בדרכם האחרונה. אני מתפלל לקב"ה שגם לא תגיעו לכך. אתם עדיין לא יודעים את זה, אבל חלק מהחברים הכי טובים שלכם בעתיד, אלה שעבורם תסכנו את חייכם בלי היסוס, האחים לנשק שלכם, מפחדים מכם. יש לנו דרך גדולה. את הסולם הערכי שלנו רואים היטב. רואים אותו בשטחי הכינוס ובשדות הקרב.
רואים אותו בצריחי הטנקים, בנמרים ובתאי הטייסים. ולדאבון הלב רואים אותו גם במחלקות השיקום ובבתי העלמין הצבאיים. "הבה נפיץ את האור הגדול את אור התורה" אנחנו שרים בגרון ניחר ובאמונה גדולה. בצדק אנחנו כל כך גאים בדרך שלנו המשלבת תורה ועבודה. אמונה ומעשה. ספרא וסייפא. אבל לפני שאנחנו דוהרים קדימה להפיץ את האור הגדול, כדאי לנו רגע לבדוק שאנחנו בכלל מצליחים להגיע לצד השני. מכובדי, מאז ומתמיד ראינו את עצמינו כגשר בין הציבורים, כמקף המחבר. במציאות המקוטבת של היום, בה לדאבון הלב הקצוות רק הולכים ומתרחקים זה מזה, המשימה שלנו לחבר בין הציבורים הולכת ונהיית קשה יותר. וזו השאלה הגדולה עליה אנחנו צריכים לענות. מה התפקיד שלנו ואיך אנחנו ממלאים אותו בימים המיוחדים בהם אנו נמצאים. יש בעם ישראל כאלה הרואים בימים אלה ימים ניסיים של גאולה.
ימים של בירור והתבהרות. ימים בהם הקליפות נופלות והאמת יוצאת לאור. ויש מנגד כאלה החווים את הימים האלה כקץ החלום של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ימים של התפוררות ערכית, ימים של אובדן הממלכתיות ומלחמת הכל בכל. בני עקיבא – הנוער החביב, זו צריכה להיות שעתנו הגדולה. זו המשימה הקדושה שלנו. להוביל ולחבר. משימת הדור של הציונות הדתית. יש לנו דרך והמנגינה שלנו נשמעת היטב היטב בכל המקומות. בישיבות ובצבא, בחקלאות ובהייטק, בהתיישבות ובגרעינים בערים, בעולם המשפט וברפואה, בתקשורת ובכלכלה, באקדמיה ובחינוך, בתנועות הנוער ובארגוני ההתנדבות. אנו בטוחים בדרכנו ויודעים שהדרך הזו, המשלבת תורה ועבודה, אמונה ומעשה, היא מה שמדינת ישראל צריכה.
מכובדי, כדי שנוכל להפיץ את האור הגדול, אנחנו דבר ראשון צריכים להפיל את החומות ולוודא שאנחנו מצליחים להתחבר, וכדי שנצליח לעשות את זה צריך לדעת שיש לנו הרבה מה לקבל וללמוד גם מאלו שחושבים אחרת מאיתנו. לפני שאסיים, ברצוני להוסיף עוד נקודה אחת. לכאורה שולית אך בעיני חשובה. אני רוצה לדבר על תפקידו ואחריותו של הרוב. רבנים, מדריכים, רכזים, אנשי הנהלה וחניכים יקרים. בתחילת דרכי הצבאית, לפני כ 30-35 שנה, היינו המיעוט. במקומות בהם שירתתי היו כאלה שאני וחברי הדתיים לצוות, היינו הדתיים הראשונים שחברינו פגשו. בחלק מהטייסות בהן טסתי לא שרתו טייסים דתיים לפני.
שמירה על אורח חיים דתי, גם בהיבטים הבסיסיים ביותר, היתה לעיתים משימה מאתגרת מאוד. הימים חלפו והמציאות השתנתה. בצבא ובכלל. הדומיננטיות של חובשי הכיפות הסרוגות ביחידות הלוחמות ובעיקר בדרגי הפיקוד היא כבר עובדה ידועה (בסוגריים אומר שהדבר מעיד בעיני על בעיה, שכן במציאות מתוקנת היינו רוצים לראות שכל אוכלוסיה ומגזר ייוצגו בכל יחידות הצבא ובכל דרגי הפיקוד בהתאם ליחס הכללי שלהם באוכלוסיה. אך לא זה המקום והזמן לפתוח את הנושא הזה). כיום במדינת ישראל הציבור המסורתי – דתי הוא הרוב. בהנחה שהמגמה הדמוגרפית לא תשתנה הרוב הזה ילך ויגדל.
רבותי, לרוב יש אחריות מיוחדת. על הרוב מוטלת האחריות לוודא שהחיים של המיעוט לא הופכים לבתי נסבלים. כפי שאמרתי לכם קודם, "המיעוט הזה" עומדים להיות החברים הכי טובים שלכם. גם אם אנחנו הרגשנו לאורך שנים רבות שלא מקשיבים לנו, לא מתחשבים בנו, שדורסים אותנו, מוטלת עלינו החובה לעשות את הדברים אחרת. מאז היותי נבחר ציבור יוצא לי ב"ה לפגוש הרבה מאוד אנשים. במפגשים עם אנשים מהציונות הדתית על גווניה השונים, אני תמיד שואל אותם - מה חשוב לכם? במה אתם רוצים שאתרכז בשליחותי הציבורית? אחרי כמה שניות של מחשבה רובם ככולם עונים לי – "אחדות. בבקשה תפעל לקדם אחדות".
מכובדי, עם ישראל זה הפרויקט של הציונות הדתית. לא נזניח חס ושלום את תורת ישראל וארץ ישראל, אבל צו השעה הוא להתרכז בעם ישראל. בקרוב ממש אתם עומדים לעבור לשלב ההצבעות שיקבעו את עתיד התנועה. הרשו לי לבקש מכם. בכל פעם בה אתם מרימים את האצבע, אנא חשבו טוב טוב האם ההחלטה שתתקבל מקדמת אחדות או חס ושלום מרחיקה אותה. בהצלחה לכולנו. עלה נעלה.