יצאנו ממצרים, חגגנו כמדי שנה גיבושנו לעם במהלך 40 שנות נדודים בסיני, צחקנו למקרא עשר המכות שהקב"ה הנחית על מעבידנו-בפרך – אבל מצרים אינה יוצאת מאיתנו.
בעוד אנו עסוקים באיראן, בעזה, בלבנון, בסוריה, בטורקיה – וטרודים כמובן במריבות פנימיות שמכלות חלק נכבד מהאנרגיה שלנו – פחות אנו נותנים את הדעת להדהודי תופי מלחמה העולים מקאהיר.
מה פשר התמרונים הצבאיים בחצי האי סיני, ובניגוד להסכם השלום? ומה פשר המשטמה הגוברת לישראל בתקשורת המצרית?
לא מכבר ביקרתי ביישוב, שכמעט אינו מוכר ברבים. לא בשמו – שלומית - ולא בעצם קיומו. שלומית=שלום. אחד משלושה ישובים קהילתיים-דתיים שהוקמו אחרי פינוי ימית - בחבל שלום. צריך להיות חלוץ אמיתי, ציוני בכל מאודך, מאמין בשלום, כדי להקים בית ומשפחה ביישוב כה "נידח", סמוך לגבול המצרי.
היישוב השוכן דרומה מעוטף עזה, ניצל ממתקפת ה-7 באוקטובר. שלומית נמצא בתנופת בנייה. הביקוש לגור במקום עולה. איכות החיים, השקט, האווירה הנינוחה, המסורת – הם קרוב לוודאי הסיבה לכך. אבל כשנפרדתי בתום ביקורי הקצר ממקום יפה זה, לא יכולתי שלא לחשוב על מיקומו הגבולי, כק"מ אחד מהגבול השלום הבינלאומי, שמאחוריו רוחשות בימים אלה מזימות מלחמה.
מצרים וקטאר מתחרות זו בזו, על ניהול-כביכול של המו"מ לשיחרור החטופים. קטאר העשירה היא מדינת אויב מוצהרת. מממנת את חמאס ושולחת זרועותיה לכל רחבי המזה"ת והעולם, גם ללשכת ראש הממשלה בירושלים.
ביומון המימסדי 'אל-שרק', ובכלי תקשורת קטארים נוספים, מתפרסמים מאמרים אנטישמיים, שמשבחים את מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר ומציגים את היהודים כ"אויבי אללה, תחבולנים, בוגדים, רוצחי הנביאים ומוצצי דם". העורך ג'אבר אל-חרמי, כתב: "אנו בטוחים, כי יום הדין לא יגיע כאשר נילחם ביהודים ונהרוג אותם. אין בקרבנו ייאוש ולא אובדן תקווה, למרות כל המכאובים, הפצעים והדם."
מצרים הענייה, עדיין מדינת שלום, תלוייה בחסדי מענקים כספיים נדיבים מקטאר. האנטישמיות גואה בה אף יותר. היומון 'אל-יום אל-סאבע' פירסם זה לא מכבר, מאמר אנטי ישראלי חריף בו נאמר, כי "ישראל היא האויבת מספר אחת של הערבים, השואפת להורגם כדי להרחיב את שטחה"...
ישראל, כך במאמר, היא "יישות כובשת, שמבצעת מעשי טבח נגד הפלסטינים בעזה, מנסה לכבוש חלקים מאדמות סוריה ולבנון ולכפות מציאות חדשה באזור. זאת, בנוסף לרצונה לרוקן את רצועת עזה מתושביה הפלסטינים באמתלה של חיסול תנועת חמאס..."
מאמר זה הוא רק דוגמית לטון האנטי-ישראלי החריף, השוטף את התקשורת המצרית. מאמרים רבים מאשימים את ישראל בביצוע פרובוקציות נגד מצרים תוך הפרת הסכם השלום עימה וכן בביצוע פשעים נגד הפלסטינים בשיתוף ארה"ב. דוחים בתוקף את טענותיה של ישראל, כי מצרים היא המפרה את הסכם השלום בתיגבורה הצבאי בסיני. "זכותה של מצרים להגן על גבולותיה" – נאמר בהם.
בהפוך על הפוך, שיטת תעמולה זו אופיינית למצרים, אשר כמאמר מזרחן ישראלי אחד, זו לא מדינה שיש לה צבא, אלא צבא שיש לו מדינה. לא רק שהיא מרכזת כוחות צבאיים ממזרח לתעלת סואץ, לא הרחק מגבול ישראל, אלא שהיא מתרצת זאת בצורך ההזוי "להגן על גבולותיה".
מי קונה זאת? מי מאיים עליה ממזרח? מי מעוניין בשבירת הסכם השלום שבתמורה לו ויתרה ישראל על השטח הענקי של סיני? ויש למצרים עוד תירוץ: החשש – כפי שנכתב – מפני "התוכנית לגרש את תושבי רצועת עזה לסיני, מה שחושף את ביטחונה הלאומי של מצרים לסכנה אמיתית".
האם ריכוז הכוחות בסיני המלווה בגל מאמרים אנטי ישראליים, מלמדים על כוונת מצרים, להפר את הסכם השלום וליצור חזית מלחמתית נוספת נגד ישראל? האם סכנה מרחפת על שלומו של היישוב החלוצי שלומית? - ימים יגידו. וצריך להכיר בכאב: כנראה לא משתי המתווכות העויינות האלה, קטאר ומצרים, תגיע הישועה ל-59 החטופים שלנו.