אצלנו, בעם ישראל, חלק משמעותי מתחושת השליחות שלנו בנוי על היותנו שרידים: העובדה שאנחנו ממשיכים את דרכם של הדורות הקודמים, ושל החברים שלנו שמסרו את נפשם ולא נמצאים פה היום איתנו, ואנחנו הולכים גם מכוחם.
בפרשת השבוע, פרשת שמיני, אמור היה להיות היום המרומם שבו שכינה שורה על המשכן. בזווית מסוימת, כך אכן התרחש. כל העם התאסף וצפה באש היורדת מן השמיים ואוכלת את הקורבנות על המזבח. זהו באמת רגע מרומם, שבו ישנה הופעת השכינה לעיני כל העם. יצאנו ממצרים, עמדנו על זהותנו הלאומית והרוחנית, בנינו את המשכן, והנה סוף סוף הגענו אל הרגע הגדול שבו שורה השכינה בתוכנו, וכל העם רואה בעיניו את ירידת האש מן השמיים.
אבל באותו רגע ממש קורה גם אסון נורא, והאש הורגת את נדב ואת אביהוא בני אהרן. על זה אמר משה: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". יש איזה קידוש השם בכך שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, והעם כולו, הרואה את המראה הנורא, מבין עוד יותר את עומק משמעותה של הופעה אלוקית, ומכבד יותר את הקדוש ברוך הוא.
חז"ל והמפרשים דנו והציעו הסברים רבים מה בדיוק היה החטא של נדב ואביהוא שהוביל למותם. היום, לא נתמקד בחטאם של נדב ואביהוא אלא באחים שלהם, אלעזר ואיתמר. אלעזר ואיתמר בני אהרן מכונים בפרשה "בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם" (ויקרא י, טז) ו"בָּנָיו הַנּוֹתָרִים" (שם פסוק יב). הם קיבלו מעמד חדש ברגע שאחיהם נהרגו על קידוש ה'.
מה פשר ביטוי זה? רש"י מסביר שלמעשה כבר לאחר חטא העגל חשב הקב"ה להשמיד את זרעו של אהרן הכהן, כמו שמשה רבנו אומר בתחילת ספר דברים: "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ" (דברים ט, כ). בסופו של דבר, בעקבות תפילת משה, שניים מבניו ניצלו. לכן, מכיוון שבעצם כולם היו ראויים חלילה למות, לכן אלעזר ואיתמר מכונים "הנותרים". זו משמעות הרמז במילה הנוספת, לפי רש"י.
הגמרא במסכת יומא דף (פז) דווקא מסבירה הפוך, כפי שמעיר המהרש"א בחידושי אגדות. מגמרא זו עולה שבזכות צדיקותו של אהרן, ניצלו אלעזר ואיתמר. יתכן שגם הם היו באותה אווירה שהביאה למותם של נדב ואביהוא, ובכל זאת הם ניצלו בזכותו של אהרן הכהן. על אף שהפירושים הפוכים, שני הפירושים מתייחסים לעובדה שנדב ואביהוא ניצלו מן האסון שפקד את אחיהם, ומכאן התואר "הנותרים".
אמנם ייתכן כיוון אחר: ייתכן שבמבט עמוק יותר, "הנותרים" מציין מצב חדש. מעתה, אלעזר ואיתמר הם אחים שכולים, ולעולם הם יהיו בתחושה שהם הנותרים. נדב ואביהוא מתו על קידוש השם, והם, אלעזר ואיתמר, נשארו. לעולם, כל מה שהם יעשו, כל תפקיד ואחריות שהם מקבלים במקדש, הכל זה בתחושה של 'כן, אבל אילו היה פה נדב, אילו היה פה אביהוא, יתכן שהם היו עושים חלק מהדברים האלה'. והתחושה הזאת מלווה את אלעזר ואת איתמר מכאן ואילך לאורך כל חייהם, ולאורך כל הדרך שבה יצעדו.
אף עבורנו, עם-ישראל בכל דור ודור, זו התחושה. הנביא ירמיהו בעצמו אומר – ואנחנו קוראים את זה בהפטרה ביום השני של ראש השנה – "מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב" (ירמיהו לא, א). יש לנו מעמד של שרידים, ומתוך כך אנחנו פועלים.
אנו נמצאים עכשיו ממש אחרי יום השואה ולפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. לכולנו יש איזה סבא או קרוב משפחה שלא זכה להגיע אל הארץ כי הוא נהרג עוד בגלות. גם ליוצאי אתיופיה, גם לעולים מכל רחבי תבל יש סיפורים כאלה על בני המשפחה שלא שרדו במאמץ להגיע אל הארץ. גם כאן בארץ, בכל המערכות ובכל המלחמות, ועכשיו במיוחד במלחמה הזאת - לכל אחד יש אח, בן דוד, גיס, חבר שנפל במערכה הכבדה.
לי אישית יש שני חברים מן השירות הסדיר, אלי שפר ואבשלום בשארי הי"ד, שנפלו בקרב בגבול הצפון, ברצועת הביטחון בלבנון, לפני יותר מ-30 שנה. ועד היום הם הולכים איתי בכל מקום. בכל החלטה, בכל מחשבה עמוקה, בכל שלב בחיים ובכל שמחה משפחתית, הם הולכים ומלווים אותי. והתחושה היא שמכוחם אני הולך. ועכשיו במלחמה הנוכחית, איבדתי כמה מתלמידיי היקרים בישיבת ירוחם, ובתוכם תלמידי הקרוב אלישע לוינשטרן הי"ד. כך לי, וכך לכולנו. לכל אחד הסיפורים המשפחתיים שלו. לכל אחד זיכרונות מחדר ההנצחה בבית הספר או בסניף, וסיפורים ששמע מאביו או מסבו.
כשזו היא התודעה הצרובה בנו, אנחנו יכולים להבין, שהתורה מתארת את אלעזר ואיתמר בתואר "בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִים", כדי שעם ישראל יידע מראש, בדרך הארוכה הצפויה לו, שהתחושה הזו מתחילה כבר באלעזר ואיתמר, בני אהרון הנותרים. התחושה הזאת נמצאת, היא נוכחת, והיא חלק משמעותי בעבודת ה' של עם ישראל.
אנחנו מתפללים אל הקדוש ברוך הוא, ומקווים שמהרה יתקיים בנו גם הפסוק הבא בנבואת הנביא ירמיהו, שבו הקדוש ברוך הוא מבטיח שהוא ממשיך ללוות אותנו, ומתוך תחושת השרידות, תצמח גם תחושה של התפתחות ובנייה: "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים" (ירמיהו לא, ג).