האדם נושא באחריות לא רק למעגל הפרטי והמשפחתי שלו, אלא גם למעגל השבטי, הקבוצה שאליה הוא משתייך, ולמעגל הלאומי בכללו. פרשת אחרי-מות נפתחת בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. הכהן הגדול מתוודה שלוש פעמים, כמו שנאמר בפרשה: "וְכִפֵּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ". בשלוש הפעמים הללו, בשתיים הראשונות נאמר "בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ" (ויקרא טז, פס' ו' ופס' יא), ובפעם השלישית נוסף "ובעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל" (שם פס' יז).
חז"ל במשנה במסכת יומא (פרק ג משנה ח, פרק ד משנה ב, ופרק ו משנה ב), מסבירים: שני הווידויים הראשונים הם על פר החטאת של הכהן הגדול. הווידוי הראשון אכן עליו ועל ביתו, והשני על כל אחיו הכהנים, "בית אהרן". רק לאחר מכן הוא סומך את ידיו על שעיר החטאת של העם, ומכפר על כלל ישראל. התהליך של הכפרה פועל בשלושה מעגלים, מתחיל מהפנימי ביותר ומתרחב בהדרגה. זה שהכהן הגדול מכפר על עצמו ועל ביתו לפני שהוא מכפר על כלל ישראל, זה דבר מובן - "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". אי אפשר להתחיל מיד בכפרה על כלל ישראל. אך מדוע נכנס כאן השבט באמצע? מהי חשיבותה של הקבוצה שהאדם משתייך אליה?
אפשר לומר, שזה מיוחד לכהנים, שכן כולם משרתים במקדש, והכפרה הספציפית הזו מיועדת לטומאת מקדש וקדשיו, כפי שחז"ל מבארים (רש"י כאן פס' טז). אך פשוט יותר לומר - מדובר עליו ועל אחיו הכהנים, משום שיש כאן מעגל רחב יותר. המעבר מהמשפחה אל האומה עובר דרך קבוצות הביניים שאדם משתייך אליהן: קהילה, מגזר, מקום עבודה, משפחה רחבה, חברים מן העבר מבית הספר או מהצבא, ואף פלוגת המילואים.
לאדם יש אחריות על כל המעגלים הללו. מדוע? כי האומה כולה, בבואה למלא את משימותיה הלאומיות, בנויה על מעורבותו של הפרט, והיא בנויה מקבוצות־המשנה שמרכיבות אותה. המבט הזה על עבודת יום הכיפורים, וההבנה שהיא בנויה על שלושת המעגלים הללו, פותח מבט על אחריותו של האדם לאורך כל השנה, ולא רק ביום הכיפורים.
אנחנו כעת במלחמה. המשימה היא בראש ובראשונה לאומית. אנו רואים כיצד כל פרט מתגייס, משפחות תורמות, ונעשים מעשים נפלאים. אך יש לקחת אחריות גם על המרחב שבו אדם נמצא – על מרחב השיח. לפעמים בשיח המגזרי ישנה תחושה שזו לא האחריות שלי, שזה בידי הנבחרים ואנשי התקשורת. אך כולנו מרכיבים את המעגל הזה, כולנו שותפים בשיח הזה. אנחנו שומעים את האווירה בקהילה ובמקום העבודה ואנחנו חלק מזה, בין אם אנחנו רוצים בכך ובין אם לאו. הרוח הגדולה הממלאת את יחידות המילואים, יכולה וצריכה למלא גם המרחב האזרחי, על כל מעגלי הביניים שבו.
כאשר אנו מבינים שברמה הלאומית יש לדבר בשפה מאוחדת ועוצמתית מול אויבינו, ובשפה שבונה אותנו מבפנים כעם, הדבר חייב להתבטא גם ברמה הקבוצתית: איך מדברים במקום העבודה, בבית הכנסת, ביישוב, וכאשר אנחנו רואים בעבודת יום הכיפורים את הקשר ההדוק בין שלושת המעגלים הללו, אנחנו מבינים היטב שזו חלק מהאחריות של כל אחד ואחד מאיתנו.
אנו פונים אל הקדוש־ברוך־הוא בתפילה שילווה את עם־ישראל, ייתן לנו כוחות ברמה הלאומית לעמוד מול אויבינו, להכריע אותם, ולהחזיר את כל אחינו החטופים. ברמה הפרטית - כל אחד ואחד מאיתנו מרגיש את האחריות על החטופים ועל כלל ישראל, מקשיב לסיפורים, מתפלל ומחזק כפי יכולתו. אבל גם קבוצות הביניים חייבות להתאחד ולהתכנס. כל קהילה, כל מקום עבודה, כל מגזר - עליו לראות כיצד השיח שהוא מקרין, גם בתוכו פנימה וגם כלפי הרמה הלאומית, הוא שיח של חיבור ואחדות.