ארגון צרפתי בשם "עיתונאים ללא גבולות" מתיימר לפרסם מדי שנה את מה שהוא מכנה "מדד חופש העיתונות".
הארגון היומרני הזה מדרג את חופש העיתונות במדינות תבל, קובע מי בראש הרשימה ומי בתחתיתה – כלומר, באילו מדינות חופש העיתונות גבוה ובאילו נמוך; אלו מדינות עלו בסולם החופש העיתונאי ואלו ירדו בו במהלך השנה החולפת.
לא במפתיע, ישראל מעולם לא דורגה במקום הראוי לה, והשנה אף הורדה מהמקום ה-86 (שאף הוא אינו מעודד) למקום ה-112 מתוך 180 מדינות. לכאורה, עלינו להיות מודאגים מהמיקום החדש – או כפי שמציינת בשקיקה כותרת בעיתון "הארץ", המדווח על ממצאי הארגון: "חופש העיתונות בישראל נמצא בשפל חסר תקדים".
לצד הנתון הלא-מחמיא בדירוג, פרסם הארגון את נימוקיו, ואם אלה הם הנימוקים – באמת אין לנו, כשוחרי דמוקרטיה וחופש ביטוי, סיבה לדאגה. הראשון שבהם: מאז פרוץ המלחמה – "מנמק" הארגון – חופש העיתונות בישראל הוגבל יותר ויותר.
האמנם? אמנם שר התקשורת מנסה לקדם רפורמה בשידור הציבורי, אשר ספק אם תצא אל הפועל. מועצת העיתונות והתקשורת מתנגדת לכך – ובצדק. אך הגבלה? סתימת פיות? האם יש עיתונאי או פרשן בישראל שמישהו בממשלה מגביל את זכות הביטוי שלו? אולי להפך: חופש הביטוי בישראל גובל בפריצת כל גבול של יושרה, אמינות ואיפוק – ידיעות מתערבבות עם דעות, חדשות עם פרשנות מוטה.
חופש הביטוי אצלנו פרוץ לחלוטין. עיתונאי יכתוב ככל העולה על רוחו, לעיתים בגסות, בזעם לא מרוסן, וישתמש במילים הבוטות ביותר, כאילו הדבר מעצים את עוינות הציבור כלפי מושא הידיעה או הכתבה. פרשן יאמר ככל העולה על רוחו – היום כך, מחר היפוכו – ללא חשבון, ללא מעצור, באין מוחה. הציבור ברובו מסתייג מן השפה המשתלחת של כתבים ופרשנים, הן בדפוס, הן ברדיו, הן בערוצי הטלוויזיה והן ברשתות החברתיות.
"הלחץ על עיתונאים ישראלים הלך והחריף", כותב הארגון, אשר ככל הנראה שואב את המידע שלו מאותם אנשי תקשורת מקרבנו. אם יש לחץ – הרי הוא מגיע מן הציבור, לא מגורמי הממשלה. והציבור – נקעה נפשו מהחד-צדדיות בכלי התקשורת שהוא צורך.
נימוק נוסף של אותו גוף צרפתי עוין מדבר על "קרוב ל-200 עיתונאים שנהרגו בעזה מאש צה"ל". אמנם אין מלחמה שאינה גובה, לדאבון הלב, קורבנות מקרב אנשי תקשורת אמיצים המדווחים משדות הקרב. אך "עיתונאים" בעזה? אלו תועמלנים בשירות חמאס, ששמים על חזיהם את הכתובת "עיתונות" וחושבים שבכך הם חסינים.
אבוי לארגון הצרפתי הנ"ל, שמגן על "עיתונאים" מסוג זה. זוהי הגנה צבועה על אנשי טרור המבזים את מקצוע העיתונות.
והנה נימוק נוסף, מגוחך, שמציין אותו ארגון: "ערוץ 14 מהימין הקיצוני הפך לערוץ השני הנצפה ביותר אחרי ערוץ 12". אבוי! כיצד ייתכן שניתן חופש ביטוי לערוץ שאיננו שמאלני ואיננו רל"ביסטי? אכן, סיבה טובה להוריד את ישראל במדד חוסר האמינות.
הארגון אף מוסיף וטוען כי "עיתון 'הארץ' הוא מהיחידים שמעזים לבקר את מדיניות נתניהו, לרבות הטבח באזרחים בעזה"... ועוד שקר גמור: "שיח לאומני נוקשה שולט לעיתים קרובות בסיקור התקשורתי, מה שמוביל לדיכוי דעות מגוונות בנוגע לסכסוך". שמעת את זה, בן כספית? לפי טענה זו ניתן להסיק שאתה ושכמותך מנועים מלבקר את הממשלה, עושים מאמץ לאיפוק בשפתכם, מחשש שהשב"כ יעלים אתכם למקום חשוך...
לא רק שחופש העיתונות בישראל עולה על זה שברוב המדינות שמדורגות לפניה במדד הנ"ל, אלא שאצלנו אף נפרץ הגבול עד כדי חופש לנאץ, להטיח ביטויי שנאה, לערב דעה בידיעה – תופעה פסולה ההולכת וגוברת בתקשורת הישראלית.
וכמה ימים לאחר שעיתון "הארץ" פרסם בשקיקה את הממצאים מפריז, הופיעה בו ידיעה על הענקת פרס ל"עיתונות אמיצה" על שם אורי אבנרי לשניים מכותביו. מעניין: שניהם ערבים, שניהם מייצגים מעל דפי העיתון העברי את ה"קייס" הפלסטיני, תוקפים בכל מאמר את המדינה, רשויותיה וצבאה – ומשרתים את האויב.
אכן, אומץ רב לשניים הכותבים ככל העולה על רוחם בכלי תקשורת קיצוני, במדינה אשר – כך קבעו האדונים בפריז – מצויה בתחתית סולם חופש העיתונות.
"עיתונאים ללא גבולות" מוכיח בדו"ח השנתי שלו – במיוחד בנוגע לישראל – כי הוא ארגון מוטה ומסלף, שאינו מבצע תחקיר נאמן. כאשר מדובר בישראל, עוינותו כלפי המדינה הדמוקרטית הנאבקת על קיומה – ועל האמת בנוגע לחופש העיתונות בה – חוצה כל גבול.