יש דברים שתלויים בנו, ויש דברים שהם מעלינו, שרק הקדוש ברוך הוא מכתיב אותם ומחליט בהם. היכולת שלנו לחיות כאן בעולם בעוצמה מלאה - גם בדברים שבידינו וגם בדברים שאינם בידינו - נלמדת מפרשת אמור, בחיבור שבין השבת לבין החגים.
פרשת אמור, לאחר הציוויים המיוחדים לכהנים בענייני שמירת טהרתם, מציגה את רשימת החגים. הרמב"ן מסביר שמכיוון שבסופו של דבר לכל חג יש גם קורבן, והרי אנחנו עוסקים כאן בתורת כהנים, היה צורך להציג את רשימת החגים כאן, כדי להזכיר שיש להם קורבנות. בפתיחת הרשימה הזאת מופיע יום השבת. הכותרת בפתיחה היא "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ" (ויקרא כ"ג, ב), ולאחר השבת מופיעה כותרת שנייה: "אלה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כ"ג, ד). השבת נכללת בקבוצה הראשונה - "מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ" - אך איננה נכללת באלה "אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם". מדוע? כי השבת קבועה וקיימת; יש לה לוח זמנים קבוע, כל שבעה ימים, כמו שעון. זה כלל לא תלוי בנו. לעומת זאת, החגים תלויים בנו - בקידוש החודש. לכן אנו מברכים 'מקדש השבת' מול 'מקדש ישראל והזמנים'.
רש"י מביא כאן מדרש (מכילתא) האומר: "מה עניין שבת אצל המועדות? לומר לך: כל המחלל את המועדות - כאילו חילל את השבת. וכל המקיים את המועדות - כאילו קיים את השבת." ההשוואה ברישא של המדרש מובנת: לחלל את החג זה מאוד חמור, אף שהעונש פחות חמור מחילול שבת, אבל עדיין זה חמור מאוד, כמו חילול שבת. אבל מה זה "כל המקיים את המועדות כאילו קיים את השבת?" על מה מדובר? על מישהו שלא מקיים את השבת אבל כן שומר את החגים? זה בסדר? ודאי שלא - הוא לא מקיים את השבת! אלא שהרעיון במדרש הזה הוא, שיש חיבור מיוחד לקדושת השבת דרך קיום החגים, מפני שהחגים תלויים בנו.
בחג, אדם מרגיש שמחה - אין לו מגבלה של הכנת אוכל נפש, הוא יכול להכין. הוא מרגיש את השמחה: שמחה בבשר וביין, עלייה לרגל, שמחה והתעוררות לאומית סביב החג. ואילו השבת, עלול להיות בה משהו אפור, מכיוון שהיא חוזרת כל שבוע, ואסור לבשל בה אוכל. לפעמים זה מבלבל את האדם בסדרי העדיפויות - הוא לא כל־כך משקיע בשבת, אך משקיע מאוד בחג. והאמירה של המדרש היא שדרך ההשקעה בחג, דרך הראייה של החיבור לכלל־ישראל, דרך הדברים שבידינו, אתה פתאום מבין שגם בדברים שאינם תלויים בנו, שפועלים כאן בעולם כמו שעון - גם שם אתה יכול להרגיש את המעורבות שלך, את העשייה שלך.
פתאום אתה מרגיש שאתה יכול לקדש את השבת בכניסתה, לקדש אותה בקידוש של שבת בבוקר, להבדיל ביציאתה בין קודש לחול, להרגיש את החיבור בין כל בני המשפחה הבא לידי ביטוי דווקא כששובתים ממלאכה, להרגיש את החיבור העמוק אל הקב"ה, את המטרה, "תכלית מעשה שמים וארץ". בזכות השמירה על החגים, האדם מקבל עומק נוסף בחוויה של קדושת השבת.
גם במציאות שבה אנחנו נמצאים כעת - יש דברים שבידינו ויש דברים שאינם בידינו. רק הקב"ה הוא שמחליט מתי סוף סוף נזכה לראות את כל אחינו החטופים שבים בריאים ושלמים לבתיהם, והוא שמחליט מתי נצליח, סוף־סוף, להכניע את אויבינו. יש דברים שתלויים בקב"ה, ואינם תלויים בנו. אבל ההשתדלות היא שלנו, העשייה היא שלנו. החשיבה איך מחזירים לכאן את כל האחים שלנו, איך מכריעים את האויב, איך מאחדים את האומה ופועלים כאיש אחד בלב אחד כדי להצליח במשימות הכבדות המוטלות עלינו - זה בידינו.
היכולת של האדם לחבר את הדברים למהלך אחד – להבין, כפי שבדברים שבידי לעשות אני פועל, כך גם בדברים שאינם בידי, אני עושה את ההשתדלות שלי, עושה את מה שבידי, ומתפלל אל הקב"ה שישלים את מה שאינו בידי. זהו העומק של העניין: המקיים את המועדות - כאילו קיים את השבת. לומר: נכון, אני מכיר בכך שזה לא בידי; השבת אינה תלויה בי, היא מתקיימת גם בלעדיי. אך כמו שאני מקיים את המועדות, כך גם בשבת אני מקיים את מה שאני יכול, ובכך שאני עושה את מה שבידי, אני בעצם מתחבר גם אל המרחבים שאינם בידי. כמו שבידי לפעול במרחב הקרוב אלי לחיזוק החיבור והאחדות במשפחה ובקהילה, כך גם במרחב הלאומי, אני פועל ככל יכולתי ומבקש מהקב"ה שיסייע לנו בשמירה על אחדותו של עם ישראל ועל חוסנה של החברה הישראלית. כך בשבת, כך במלחמה, וכך בכל דרכי החיים שלנו. אנחנו פועלים ככל יכולתנו, ומתפללים אל הקדוש ברוך הוא שיעזור לנו להשלים את המלאכה.