הקדמה: מאמר תגובה זה נשלח אל אורי מרק, עורך מוסף "הארץ", בו ביום שבו פורסמו באותו מוסף שלושה עמודים מלאי עיוותים על אבי, ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל. ניסיונותי לתקשר עם אותו מרק – עלו בתוהו. כל מה שביקשתי ממנו הוא לומר לי מראש אם יפרסם את תגובתי אם לאו.
הוא התעלם מפניותי. חיכיתי עד שישי זה, ותגובתי לא פורסמה. תמים שכמותך – הרהרתי בלבי – וכי באמת סברת שתפורסם? הרי דבריך אינם עולים בקנה אחד עם העיתון הפוסט-ציוני, שפרופ' גולדשטיין משתף עימו פעולה.
תמהני על אמיר גולדשטיין, היסטוריון הגון בדרך כלל, שמוליך שולל קוראים בני זמננו, כשנטל במאמרו (מוסף "הארץ", 9.5.2025) מושגים ורעיונות מהעבר הרחוק והעתיק אותם אל עיתון בן זמננו כמעט בלי לציין את הקשר התקופה. כאשר הוא מבקש להבליט את הניגוד בין ז'בוטינסקי ואחימאיר (והיה אכן ניגוד, לצד הערצה ההדדית), גולדשטיין חוזר שוב ושוב על הפאשיזם, ר"ל, של זה האחרון וקבוצתו, חברי "ברית הבריונים", בלי להסביר למה באמת התכוון אחימאיר, כשאימץ בסוף שנות העשרים את המושג האיטלקי הזה.
בזמנו ניטפל בן-גוריון לאחימאיר המת, כשציטט ממאמר שלו התבטאות על "השמות המזהירים" - היטלר, מוסוליני, צרצ'יל ועוד. צריך להכיר את מילונו של אחימאיר, את המסתתר מאחורי המילים מעטו, כדי להבין את עומק מחשבתו. "מזהירים" – כוונתו לגדולים, מפורסמים, ולא במובן של נערצים. כך גם התואר "פאשיסט" שנטל לעצמו בסדרת מאמרים ב-1928 (ודוק: הרבה לפני שהפאשיזם האיטלקי היה למה שהיה).
הכינוי "דוצ'ה" שהעניק לז'בוטינסקי, אף הוא היה לקוח מלקסיקון שגור באותו זמן, כאשר כוונתו שז'בוטינסקי יגלה מנהיגות של ממש בתנועתו, שינהיג בה סדר, אולי כפי שבן-גוריון שלט במפא"י, ויוביל בלא גמגום את המהפך הנדרש בתנועה הציונית.
מי אינו זוכר את הצוואה ששם ז'בוטינסקי בפי שמשון, ברומן המפורסם שלו, לאמור: שימו עליכם מלך. האם ז'בוטינסקי הדמוקרט הגדול דגל לפתע במלוכה עבור עם ישראל? לא ולא. כוונתו ב"מלך"– לסדר, אירגון, משמעת, שיאפשרו מימשל מסודר ויכולת התמודדות בשלטון הזר (פלישתים אז, בריטים לעת כתיבת הרומן) ובניהול המדינה לעתיד. בעיני גולדשטיין אולי זה פאשיזם.
לכן, החזרה שוב ושוב במאמר הנ"ל על המושגים ימין פאשיסטי, לאומיות פאשיסטית – מה שלא עשה כן במאמרו ההוגן והחשוב בספר: "אב'א אחימאיר והציונות המהפכנית" (2012) - היא בבחינת מטעמים שמעניק הכותב לשונאיו של אחימאיר, אז וכיום. עם קצת יותר עומק ויושרה, יכול היה גולדשטיין לציין, כי כל מה שהניע את אחימאיר היה אך ורק הצורך במאבק ב"כובש הזר" (ביטוי שהוא יצר) הבריטי וכינון עצמאות העם היהודי במולדתו ההיסטורית, כחזונם של הרצל וז'בוטינסקי.
אם אחימאיר, לדידו של הכותב, הוא פאשיסט (במובן של ימינו) – כי אז כל הציונות, ובוודאי הציונות המהפכנית (אף זה ביטוי שלו), היא פאשיזם אחד גדול. ואולי ישראל היא כיום מדינה פאשיסטית, כטענת שונאיה, מה שאולי משתמע מן המאמר שלא במקרה נכתב ופורסם ב"הארץ". עיתון שהבליט בכותרות המוטות של המאמר המוטה גם דברים שלא דוייקו בו. את ההתבטאויות ה"פאשיסטיות" שמצטט גולדשטיין בשקיקה יש להבין רק בהקשר התקופה, ולא כפי שיבינו אותם בני זמננו, יעשו מהן מטעמים, ימחזרו את העלילות והכזבים, ילבו את אש הפלגנות.
אחימאיר היה בראש וראשונה הוגה-דעות, פילוסוף, סופר, אידאולוג ציוני אוהב עמו, איש שלבו ופיו היו שווים. שלא עשה חשבון לאיש. שעזב את מקום הנוחות ב"הפועל הצעיר", לטובת תנועה שהניפה את נס המאבק למען הגשמת הצהרת בלפור, דהיינו הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. משראה גם בתנועתו נטיות של ריפיון רוח, בלי שתהיה אופוזיציה ממשית להנהגת היישוב השאננה, כונן בתוכה את הזרם המקסימליסטי. ואכן, השפעתו על הנוער הלאומי בארץ ובמזרח אירופה – כפי שמציין גולדשטיין עצמו - היתה גדולה.
היו לאחימאיר חילוקי דעות עם ז'בוטינסקי בענייני הניסוח, הדרך והרעיונות, וכמובן בעניין המפגשים עם בן-גוריון בעוד הוא סגור בכלאו, אבל היה זה ז'בוטינסקי (משום מה גולדשטיין מתעלם מכך), שלאחר הפגנת הסטודנטים בהשראת אחימאיר ובהשתתפותו נגד "ברית שלום" בהר הצופים, כינה את אחימאיר: "מורנו ורבנו". מנגד אחימאיר העריץ את ז'בוטינסקי, וביטוי לכך היה הכינוי שנטל מהלקסיקון השכיח באותה זמן - "הדוצ'ה שלנו".
רצח ארלוזורוב "הכתים את הרוויזיוניזם בכתם הפאשיזם והאלימות הפוליטית", כותב גולדשטיין, ומגלה בכך אחרי 92 שנה, הבנה לליבם של המעלילים מתנועת העבודה, כאילו לא היה פה ניצול פוליטי ציני וגס של הרצח המתועב, במטרה לבלום את נסיקת תנועת ז'בוטינסקי. "עלילת הדם", אליבא דגולדשטיין, היא ביטוי של אחימאיר. לא באמת עלילה נוראה, שהביאה שלושה חפים-מפשע אל סף הגרדום ואת היישוב אל סף מלחמת אחים, עקב שנאתו היוקדת של השמאל לתנועת ז'בוטינסקי.
הוא מלבה את האש באמירתו הנלוזה: "שבחי הבריונים לנאציזם". גם אם היו פה ושם ביטויי אהדה, והיו, יש לזכור: זה היה בשנת עליית הנאצים לשלטון ובטרם התבררה לגמרי מזימת הטבח ביהודים. היתכן לדבר בלשון מכלילה?
במאמר חד צדדי שכזה, איך אפשר להזכיר רק כבדרך אגב את הפעולות הנועזות ("סמליות", אליבא דגולדשטיין) במאי 1933 של הורדת הדגלים הנאציים מעל הקונסוליות הגרמניות בירושלים וביפו על-ידי אותם "פאשיסטים, אוהדי הנאציזם", כדבריו, כלומר על-ידי חברי "ברית הבריונים"? כשם שאחימאיר וחבריו היו חלוצי המאבק בבריטים, כך הם היו גם חלוצי המאבק בארץ בנאציזם!
יש להצטער שחוקר של הציונות ותנועת ז'בוטינסקי כאמיר גולדשטיין, מחזיר אחורנית את המחקר על אחימאיר ומעמדו בתנועת ז'בוטינסקי, אל ימים אחרים, אפלים, מוטים, כאשר חוקרים אחרים, אמינים וישרים יותר, כמו אבי שילון, אריה נאור ופיטר ברגמין, מיטיבים להסביר את מהות ה"פאשיזם" של אחימאיר, את הלך מחשבתו האמיתי של אבי הציונות המהפכנית, ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל ומקומו החשוב במאבק לשיחרור לאומי. מה חבל שזה המאמר שהוא מקדיש למלאת מאה שנה לייסוד התנועה הרוויזיוניסטית (הצה"ר).