הרגע המרגש של צאלה וחננאל גז, שהיו בדרכם להבאת חיים, התנפץ באכזריות בידי מחבל בן עוולה והפך ברגע אחד לתסריט אימה קשה מנשוא.
פיגוע הירי התרחש בשבוע שעבר (רביעי) בשעות הערב סמוך ליישובים פדואל וברוכין שבמערב השומרון. צאלה בת ה־37, אם לשלושה, הייתה בדרכה עם בעלה חננאל לבית החולים ללידת בנם הרביעי, כאשר בחסות החשכה פתח מחבל באש קטלנית לעברם. צאלה נפגעה מהירי באורח אנוש. זמן קצר אחר כך בבית החולים בילינסון בפתח תקווה נקבע מותה. בו בזמן ערכו הרופאים ניתוח חירום בהול בניסיון להציל את חיי העובר. משם הוא הועבר למרכז הרפואי שניידר, והרופאים ממשיכים להיאבק על חייו.
למחרת (חמישי) ליוו אלפי בני אדם את צאלה בדרכה האחרונה בהר המנוחות גבעת שאול בירושלים. חננאל ספד לרעייתו בקול רועד: "אהובתי, מותק שלי, אני עומד כאן וליבי קרוע, אבל אני מלא באהבה ומודה לקדוש ברוך הוא שנתן לי להיות איתך 11 שנים. את היית האור של חיי והמתנה היקרה ביותר שקיבלתי", ספד בבכי.
השבוע מביתו בברוכין הוא מתקשה להשלים עם הרצח הנורא. "היינו בדרך להביא חיים, ובמקום זה רצחו את אשתי האהובה, והתינוק המתוק שלנו מתנדנד בין חיים למוות", הוא זועק בכאב. חננאל, שנפצע בעצמו בפיגוע, משחזר פעם אחר פעם את רגעי האימה ברכב, כשנאבק להציל את חייה של רעייתו שנפצעה אנושות מירי המחבל. "יצאנו מהבית לבית החולים כדי שהיא תוכל לעשות זירוז לידה. היא הייתה בשבוע 38 וחצי, והייתה בשמירת היריון כבר שלושה חודשים, כשכמעט חודש וחצי מהם היא הייתה בכיסא גלגלים. בהיריון הזה היו לה הרבה כאבים, אבל היא רק דאגה שהכול יעבור בשלום. באותו ערב היא החליטה שיאללה מספיק, הולכים ללדת בעזרת השם".
יחד נכנסו בני הזוג גז לרכב, נרגשים לקראת הלידה הקרובה. "אני זוכר שנכנסנו לרכב ואמרתי לה בהתרגשות: איזה כיף שהיום זה ל"ב בעומר, זה יום שמח, יום של אהבה והנה אנחנו ממשיכים להביא חיים לעולם, איזה כיף לנו. מיד כשיצאנו מהיישוב, יש שם כמו גבעה קטנה מצד ימין, פתאום ראיתי הבזק של לייזר ירוק מתמקד עלינו ובום. רעש של ירי, והזכוכית של הרכב מתנפצת. הכול קרה בשניות".
הבנת מיד שזה פיגוע?
"כן. צאלה נהגה ואני ישבתי בכיסא ליד הנהג. אני מסתכל קדימה ורואה שאנחנו ממשיכים בנסיעה, ואני אומר לעצמי שאני חייב לבדוק אם אנחנו בסדר, אם צאלה בסדר. אני מסתכל לצד שמאל, לכיוונה, ואני רואה אותה כולה מדממת. זה היה אירוע מזעזע מאוד. באותו רגע אני מבין שהיא בכלל לא בשליטה על הרכב, ושהיא בעצם איננה", הוא נאנח.
"אני מסתכל קדימה ורואה שהרכב ממשיך בנסיעה ועובר לנתיב הנגדי, ואנחנו מתחילים להידרדר. אני מבין שאני חייב לתפעל את האירוע. אין ברירה. אני תופס בהגה ומסיט אותו כדי לחזור לנתיב. עם רגל שמאל שלי אני לוחץ על הברקס חזק, ואני עדיין חגור אז אני די תקוע, אבל אני שומר את הרגל על הברקס ומוציא את הפלאפון להתקשר למוקד", הוא מתאר את רגעי האימה. "אני מסביר להם במהירות שירו בנו ושאנחנו חייבים אמבולנס. אני מוסר את המיקום שלנו ותוך כדי כך אני מתחיל ללחוץ לצאלה על האזור שמדמם, כדי לנסות לעצור את זרם הדם המסיבי, אבל זה לא היה אפשרי. היו לה כמה פצעי ירי עם דימום. לראות ככה את אשתך זו טראומה שלא צריכה להיות לאף אדם".
העובדה שהצלחת לתפקד בסיטואציה כזאת היא לא מובנת מאליה בכלל.
"זה היה קשה מאוד. קשה מאוד", הוא לוחש בכאב. "כוחות ההצלה הגיעו ולקחו אותנו לבית החולים, כל אחד באמבולנס אחר. ברגע שהיא הגיעה לבית החולים הוציאו את התינוק, איתה לצערנו כבר לא היה מה לעשות", הוא משתתק. "הרופאים נלחמו עליו. עשו לו החייאה הרבה זמן, אבל הוא היה הרבה זמן בלי זרימת חמצן למוח. המצב שלו כרגע קשה מאוד. הוא בין חיים למוות, זה מצב נוראי. אנחנו לא יודעים אם הוא בכלל ישרוד, אבל מתפללים לנס".
וכך, יחד עם האובדן הקשה של אם המשפחה, חננאל מתמודד עם המאבק העיקש להצלת חיי בנו התינוק, שיולד בניתוח חירום והוא מורדם ומונשם. את ימי השבעה הוא נאלץ לחלק בין קבלת המנחמים הרבים בביתו בברוכין לבין החרדה לגורל בנו התינוק ביחידה לטיפול נמרץ ילודים בפגייה בבית החולים שניידר.
אתה נוסע לשם? רואה אותו?
"אני משתדל להיות איתו. הייתי אצלו היום".
אתה מדבר איתו?
"בטח. אני מדבר איתו, מלטף אותו. הוא חמוד כזה. כל כך מתוק וקטן ומסכן", הוא נושם עמוקות. "אני אומר לו: מתוק, אבא פה איתך. אני אוהב אותך מאוד. אתה יודע שיש לך אמא גיבורה, וכל עם ישראל מתפלל שתהיה בריא".
מה הרופאים אומרים?
"לצערי הם לא אופטימיים בכלל. לא מספיק שאשתי איננה, עכשיו הרופאים אומרים לי לצפות לנורא מכול. אנחנו כואבים מאוד, קשה לנו", הוא אומר בדמעות. "צאלה כל כך נלחמה על ההיריון הזה. היא כל כך נלחמה עליו, שיהיה לו טוב. כל ההיריון היא סבלה. ההיריון הגיע אחרי הרבה שנים של ציפייה. הבן הקטן שלנו היום בן 6 וחצי, והרבה זמן חיכינו לתינוק המתוק הזה", הוא אומר.
"מקבל את הגזרה המרה באהבה"
השבוע (שלישי), בסיום תפילת שחרית בבית המשפחה בברוכין, במעמד קורע לב נקרא שמו של התינוק בישראל רביד חיים, אף שעדיין לא נימול והוא מאושפז במצב קשה בבית החולים. בתום הטקס שרו הנוכחים בדמעות: "שיר למעלות, אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי", כשהם מתחננים לרפואתו של רביד חיים בן צאלה, שזקוק לרחמי שמיים מרובים. "המתוק הזה הוא ילד של עם ישראל, לא רק שלי. נתנו לו את השם רביד חיים, כי צאלה אהבה מאוד את השם רביד. היא חפרה לי על השם הזה כבר ארבעה-חמישה חודשים. אמרתי שאם היא רוצה את התכשיט היקר והיפה הזה, אז אנחנו נקרא לו ככה. והוספנו חיים כי אנחנו רוצים שהוא יחיה, מתפללים לזה", הוא אומר בקול רועד ומיד ממשיך:
"חשוב לי להגיד בכל זאת, למרות כל הכאב והקושי האין־סופי והמצב הבלתי נתפס הזה, שאני עדיין מודה לקב"ה שזכיתי להכיר אישה כזאת מדהימה, ולחיות 11 שנים לצידה. גידלנו משפחה לתפארת, ואני כל כך גאה בנו. יש אנשים שלא זכו מעולם לדבר כזה, ואני זכיתי בערך רבע מהחיים שלי לחיות עם אישה כל כך מיוחדת ומדהימה, ואני מודה על כך לקב"ה", הוא מדגיש.
"מצד אחד אני כואב ועצוב מאוד, אבל אני גם מודה לקב"ה ורואה שהוא תמיד עושה טוב. אנחנו לא תמיד נבין את הדברים, אבל איפה שהשכל נגמר, שם מתחילה האמונה. אנחנו צריכים לדעת שה' אוהב אותנו והוא עושה מה שנכון בעבורנו. אנחנו כבני אדם לא נבין, ומותר לנו לשאול גם למה, ומותר לנו לבכות ולכעוס. מותר לנו הכול, אבל לזכור בסוף שזה מה שבורא עולם החליט. אתה לא בוחר בזה, אבל אתה מקבל את זה", הוא מסביר. "ואם אתה לא מקבל את זה, זה גם בסדר. אני חושב שהדברים כרגע מורכבים מאוד, ואני מכיל את העובדה שיש אנשים שיגידו איך אפשר לתפוס דבר כזה, ואני מסכים שזה קשה מאוד, אבל אני מאמין בקב"ה, ואם זה מה שהוא החליט - אני מקבל את הגזרה המרה והנוראה הזאת באהבה".
איך הילדים הקטנים מתמודדים עכשיו?
"הבן הגדול שלנו, לביא בן העשר, לקח את זה כמובן מאוד קשה, כי הוא מבין שהוא לא יראה את אמא שלו יותר לעולם. זה כואב מאוד. הוא היה שבור, לפחות שעה הוא חיבק אותי וממש מירר בבכי. הוא אמר לי, אני מוכן לתת עשר שנים מהחיים שלי כדי שהיא תחזור. הוא היה מתוק כל כך. אמרתי לו שאנחנו צריכים לזכור שלפעמים הוא יהיה עצוב ואני אחזק אותו, ולפעמים אני אהיה מפורק והוא יחזק אותי, ואנחנו נחזק אחד את השני ונעבור את זה יחד. אנחנו לא לבד, אנחנו עם של גיבורי־על", הוא מספר. "הקטנים שלנו, נהוראי בן השבע ואמיתי בן השש, הלכו לישון ואמרו לי שהם כועסים על המחבל שהרג את אמא. זה טוב, כי בדרך שלהם הם מעכלים לאט את מה שקרה ומנסים לחיות לצד הכאב הנוראי הזה. כמובן יש לנו עוד דרך ארוכה, אבל אנחנו נשתדל להיות אחד עם השני ולאהוב אחד את השני ולעשות את המקסימום כדי שיהיה לנו טוב. כי צאלה רוצה שאנשים יחיו טוב, לא רק שיחיו, שיחיו טוב".
חננאל גז בן ה־39 עלה ארצה מניו יורק בגיל 25 ונישא לצאלה בגיל 28, ומאז הם היו יחד במשך 11 שנים. בכיסא האבלים הוא מבקש לספר מה העולם הפסיד עם מות רעייתו: "צאלה במקצועה הייתה פסיכותרפיסטית מוכשרת והקדישה את חייה לריפוי נשמות. היא הבינה שיש חיבור חזק בין הגוף לנפש. לכן תמיד רצתה ללמוד עוד ועוד על התחום של בריאות הנפש וחוסן נפשי ואיך לטפל בטראומות, דיכאון ומשברים. היה לה חשוב לרכוש ידע מקצועי וכמה שיותר כלים וסוגי טיפול כדי שהיא תוכל לעזור למטופלות שלה, בעיקר נערות ונשים, בצורה הכי מיטיבה. היא התמסרה לטיפול", הוא מציין.
"היא הקדישה את החיים שלה לעזור לכמה שיותר אנשים. לחדר הטיפולים שלה היא התייחסה בחרדת קודש. היא תמיד אמרה שמדובר בדיני נפשות, כי אנשים כאן עוברים דברים קשים ועמוקים וזה דבר רגיש מאוד שדורש חשיפת טראומות נורא עמוקות וכואבות. לפעמים היא הייתה מתאפקת לא לבכות יחד עם המטופלת שלה. היא הייתה פותחת את הדברים הכי עמוקים בנפש, כי כדי לפתור משברים צריך להיכנס ממש לתוך החושך, לתוך הפחד, לתוך הכאב. הייתה לה גבורה גדולה מאוד. היא לא היססה להיכנס יחד עם המטופלים למקומות הכי כואבים, אפילו פגיעות מיניות, ורק אחרי שהמטופלת הייתה הולכת היא הייתה מתפרקת ובוכה, ואז שוב אוספת את עצמה כדי שתוכל להמשיך ולתת את הטיפול הכי טוב למטופלת הבאה. היא הצליחה לעזור לאנשים שהתמודדו עם חרדות וטראומות קשות ביותר".
איזו אמא היא הייתה?
"אמא מקסימה ומסורה מאוד. היא השתדלה כל כך להקשיב לכל ילד, להיות איתו באמת. זה חלק מהדברים שהיא מלמדת, להיות בכאן ועכשיו, לשים את הטלפון בצד ולהסתכל לילד בעיניים. היא קנתה לנו משחק קופסה, והיינו יושבים באמצע השבוע לשחק יחד. אנחנו משפחה מאוד מלוכדת ואוהבת", הוא מציין. "היא רצתה לקנות לילדים עוד משחקים שיקדמו אותם. צאלה כל הזמן חשבה מה הכי יעזור לילד להתפתח ולגדול. היינו צוחקים שיש לנו שני ארונות מלאים במשחקים שמפתחים את המוח לכל מיני גילים. צחקנו שבמקום לקנות בית אנחנו קונים עוד דברים לילדים. היא הייתה כל כולה לטובת הילדים שלנו. היא הקפידה לדבר איתם על הקשיים, וכשהם בוכים - להקשיב להם ולהכיל אותם בסבלנות רבה מאוד".
חננאל משתף שחי בתחושה של הודיה על החיים במחיצתה: "תמיד הערכתי אותה. הרגשתי שזכיתי ושהיא זכתה. כמובן היו לנו מדי פעם ויכוחים כמו לכל זוג, אפילו הלכנו להדרכות הורים לפעמים. אני שמח שזכיתי בה. היא הייתה מעשית והיה לה לוח זמנים עמוס מאוד, ולכן השתדלתי כמה שיותר לעזור בבית, לשטוף כלים, לנקות. ניסיתי לעזור במטלות של היומיום כדי שהיא תוכל להתמקד במשימה של החיים שלה, הטיפול. כמה שיותר ללמוד טיפול, וכמה שיותר ללמוד כלים ולהעביר את זה הלאה למטפלים נוספים".
"אין דו קיום עם מי שמנסה להרוג אותי"
מאז הפיגוע ברביעי בלילה כוחות צה"ל ערכו מצוד אחרי המחבל. כתר הוטל על הכפרים הפלשתינים הסמוכים לזירת הפיגוע, ולוחמי צה"ל סרקו את המרחב בניסיון לאתר את המפגע. בסוף השבוע החולף חוסל מחבל שהסתער על הכוחות בכפר בורקין. במערכת הביטחון מעריכים כי אכן מדובר במחבל שרצח את צאלה.
בני המשפחה ותושבי האזור מסרבים להסתפק בכך ונאבקים על זכותם לביטחון בכבישים. כאות מחאה על הרצח הנורא ועל תחושת ההפקרה, ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן העתיק את לשכתו למקום הרצח בצומת ברוכין. "אנחנו דורשים הכרעת הטרור. לא הכלת טרור. אנחנו דורשים מבצע תמרון קרקעי כאן בכפר בורקין ובכל המרחב. אנחנו דורשים להרוס את כל הבנייה הבלתי חוקית שהשתלטה על שטחי C ובחסותה המחבל היה יכול להוציא חלק מהפיגועים", דרש דגן בתוקף. בתוך כך, קציני מפקדת התיאום והקישור אפרים, יחידת הפיקוח וכוחות צה"ל מחטיבת אפרים הרסו מבנה בלתי חוקי בסמוך למקום הרצח. עוד הודיעו צה"ל והמנהל האזרחי כי בשבועות הקרובים הם עתידים להרוס מבנים נוספים שנבנו שלא כחוק סמוך לציר זה.
השבוע (שני), בתוך ימי האבל, בצעד חסר תקדים הגיעו בני משפחת גז לשבת שבעה בלשכתו של דגן במקום הפיגוע, כצעד מחאתי על אוזלת היד מול הטרור הרצחני ובקריאה לפעול בנחישות מול הטרור המשתולל. "הדרישה שלנו מהממשלה ומראש הממשלה פשוטה מאוד, שרצח נורא שכזה לא יקרה עוד לעולם. הם צריכים לעשות הכול כדי להבטיח שדבר כזה לא יקרה", אומר חננאל בנחרצות.
"בהייטק יש מושג שנקרא 'רילוקיישן'. אנחנו יכולים לעשות רילוקיישן לכל הכפרים העוינים. כל כפר שיש בו ערבים מוסלמים, שאנחנו יודעים שהם צמאים להרוג אותנו, פשוט נעשה להם רילוקיישן. לא אכפת לי שניתן להם גם מענק של 10,000 שקל, רק שילכו ולא יישארו בארץ ישראל הקדושה. אם אני הולך לרופא והוא אומר: יש לך גידול סרטני בגוף ואני עומד להוציא לך שניים או עשרה אחוזים או 50 אחוז מהגידול - אין סיכוי שאני אסכים לכך. צריך לטפל בצורה יסודית. אין דבר כזה דו־קיום עם מי שרוצה להרוג אותי", הוא פוסק. "לפני זה, אנחנו צריכים להיות במאת האחוזים ברורים עם עצמנו. קודם כול, הסברה פנימית. קודם כול הראש צריך להיות במקום הנכון, של העם ושל השרים והממשלה. אנחנו צריכים להבין במיליון אחוז שלא נאפשר למי שרוצה לרצוח בנו לחיות בתוך גבולות ארץ ישראל. זה חייב להיות ברור. לצערי, בדרך הזאת זו לא שאלה אם יתרחש הפיגוע הבא, אלא זה רק עניין של אם זה יהיה מחר או מחרתיים. השאלה היא אם אנחנו מספיק פיקחים וחכמים כדי להבין שצריך לעקור את הסרטן הזה מכל מקום בארץ ישראל, לא משנה אם זה בתל אביב או בשומרון, בצפון או בדרום. אנחנו צריכים לעקור אותו. ומי שחושב שאנחנו צריכים להכיל רצח של אישה בדרך לחדר לידה, אז אני מצטער אבל הוא כנראה לא ראוי לקבל החלטות בנוגע לדיני נפשות", הוא קורא בכאב.
"אנחנו חייבים להבין שדין ברוקין כדין טולכרם וג'נין. מדינת ישראל וכוחות הביטחון צריכים לפעול בצורה הרבה יותר אגרסיבית ונחושה, כדי לפרק את כל הטרור שם. לא לפחד להיכנס ביד רמה ובאגרסיביות, כי מה שהם עושים לנו, רוצחים אישה בדרך ללידה, זה הדבר הכי אגרסיבי וחד־צדדי שיכול להיות. ולא משנה אם העולם יגנה אותנו, כי כשרוצחים לי את האישה אני לא שומע כלום. אני רק יודע שאני חייב למנוע מציאות נוראה, שעוד יהודי ישב שבעה על אשתו שנרצחה בדם קר. אסור לנו בשום אופן להכיל את זה", הוא מזדעק.
"ושיהיה ברור, אנחנו לא נישבר מזה. אנחנו לא ניתן לאף אחד לשבור אותנו. הקב"ה אוהב אותנו, ואפילו בהסתרה שבתוך הסתרה ה' נמצא, בדיוק שם. ואני לא שופט אף אחד שכועס על ה', אבל גם אנשים שעברו את השואה ורצחו להם את כל המשפחה, עלו לארץ ישראל, התחתנו שוב, הקימו בתים וחיים חדשים. זכיתי שאני חלק מעם כזה גדול עם היסטוריה של כל כך הרבה גיבורים. אני לא משהו מיוחד, אני פשוט חלק מעם מיוחד".