1. ביום שישי אחד, לפני שנים, כשהתקשורת לא הייתה מגוונת, המתנתי לחבר ברחוב שכונתי שקט. אחרי כמה דקות, מקצה הרחוב הגיח אדם מבוגר בהליכה איטית. הוא נראה קצת חולה ופניו היו נפולות מטה. חשבתי לברך אותו לשלום בקצרה, אך הוא פנה אליי במילים ארוכות. סיפר שהטלוויזיה שלו בבית לא עובדת וביקש שאנסה לסייע לו בנושא.
הופתעתי בדיוק כמוכם וששתי על המצווה הקלה שהזדמנה לידי. 'מה כבר יכול להיות? בעיות טכניות מהסוג של 'תדליק ותכבה', מקסימום', הרהרתי אך פולמוס כבד העיק על הכל: הטלויזיה עצמה. ביננו, אני לא ממש מאמין שלשבת ולצפות בטלוויזיה ובחדשות זה דבר טוב, בעומק העניין. יצרתי את "מדריך למתבונן האמיץ" בו התרגשתי לגלות את העולם האמיתי מחדש - אז איך אפשר לתמוך בצפיה בטלויזיה בלב שלם אחרי שהתוודעתי לבעייתיות המגוונת שבדבר?
2. מפה לשם, קשרתי עם האיש שיחה. הוא סיפר לי שהטלוויזיה עוזרת לו. במקום לחשוב מחשבות שליליות - היא שם בשבילו כדי לספר לו על העולם החיצון שמעבר להיסטוריה הכואבת שלו. איפשהו זה שיכנע אותי וסרתי לביתו אפוף הבדידות. חיברתי כבל, ניתקתי, הבאתי את כל כולי - אך הטלוויזיה לא עבדה. במקום מסוים בלב שמחתי שניצלתי מהמקרה המורכב הזה בשעת בקר שעדיין לא הייתי שלם איתו. אוי לי מיוצרו אוי לי מיצרי. עד הסיפור הזה יכולתי להרצות לכם עד כמה הטלויזיה מאחלשת את הקיום, משעבדת את הדמיון והמחשבות (גם בימים שאחרי הצפיה), יוצרת דימויים מקובעים\שליליים לגבי תפישת המציאות לגווניה. יכולתי לתהות בקול גדול בפניכם האם כשאנו צופים דרך קבע בתכני טלוויזיה מכל סוג - אנחנו מודעים למחירים הנגבים מהנשמה, הדמיון והמחשבות שבאות אחרי הצפיה המהפנטת והמושכת? שאלות גדולות, אך כעת השאלה הייתה מורכבת יותר: האם טלויזיה עדיפה על פני החיים עצמם במידה והם כואבים בלב?
3. שאלת השאלות על צפיה בתכנים (מכל סוג) מעולם לא נשאלה כדבעי והגיע הזמן לעסוק בה: האם הצפיה בתכני טלויזיה לסוגיהם היא האפשרות היחידה שיש לנו כדי לעזור לעצמנו להתקיים למרות הקשיים או שמדובר בפינוק; כמו טחינת שוקולד ומתוקים שלא לצורך? כשמדובר באדם מבוגר וחולה - אפשר להבין את הבחירה בטלויזיה. יתכן והרגלי הצפיה במשך שנים עשו את שלהם כך שאופציה רלוונטית אחרת להעברת זמן והסחת דעת אינה נמצאת על השולחן. אך מה יהיה איתנו, בני אדם שמסוגלים לקרוא ספר, לבשל, להקשיב למוזיקה, לנגן, לפתח תחביבים ולהשתנות. האם בלי משים אנו לוקחים את תודעתנו ומשעבדים אותה לדמיון סוחף דרך קבע רק כי האפשרות זמינה והמסך עמוס בתוכן מזמין? על חשבון מה תנועת הצפיה הקבועה הזאת מגיעה והאם במקום מסוים השלמנו עם זה ש'אלו החיים' למרות שעם קצת מאמץ ומודעות אפשר להתפתח ולעסוק ב'שעות המנוחה' שלנו בדברים טובים יותר?
4. השאלה חשובה לכל אחד מאיתנו כי הרגלי הצפיה הם משהו שמתקבע בנו עם השנים ואם לא התאמנו בלהכיל את השקט ואת המחשבות שלנו כך שנוכל לחיות איתן בשלווה - זה לא בהכרח יבוא מעצמו כשבתווך עומד המסך ובלחיצת מקש מציע הסחת דעת מהירה, תמידית, כמעט בלי כסף. קלות הסחת הדעת ושיעבוד הדמיון למשהו שהוא לא אנחנו מובילים את המסקנה המתבקשת: זמן החיים שלנו - הוא המוצר. כשאנחנו מעניקים זמן, גם אם לא הוצאנו בפועל כסף - הפכנו לעוד שבריר נקודת רייטינג לגוף זר כלשהו.
נדב גדליה הוא עורך תוכן ומגיש סרטונים וטקסטים, מוזיקאי, יוצר הסרטים "מדריך למתבונן האמיץ" (זמין כעת לצפיה ללא עלות!), "אבא עם אלוקים" ו"רווק עם אלוקים"