הכוחות שהקדוש ברוך הוא נתן לנו מחייבים עמל ומסירות. הם לא באים לידי ביטוי מעצמם. צריך להשתדל, לעמול, ולהוציא אותם מן הכוח אל הפועל.
בפרשת במדבר עם ישראל מקבל את סדרי המחנות. כל שבט מקבל את מקומו המיוחד מסביב למשכן, את הדגל שאליו הוא שייך. הלויים מקבלים כל אחד את מקומו לחנות בו. משה, אהרן ובניו חונים "קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה" (במדבר ג, לח).
רש"י מביא את מדרש חז"ל: "טוב לצדיק - וטוב לשכנו" (סוכה נו ע"ב). מחנה יהודה חנה גם הוא מזרחה (במדבר ב, ג), ולכן בני יהודה, יששכר וזבולון - כולם גדלו בתורה. זבולון תמך בתורתם של בני יששכר. זהו כוחו של שכן. במבט ראשון זה נראה עניין טכני: הקדוש ברוך הוא סידר כך את סדר החניות, כתוצאה מהסדר הטכני נוצרו יחסי שכנות, ובזכותם גדלו שבטים אלו בתורה. אך בעומק - יש כאן עניין מהותי.
לא במקרה יהודה, יששכר וזבולון נמצאים כאן. לא במקרה משה, אהרן ובניו נמצאים לידם. יש כאן סיבה. צריך לשאול: למה בכלל להפריד את משה ואהרן מבני קהת? הרי עמרם, אביהם של משה ואהרן, הוא אחד מבניו של קהת. בני קהת, גרשון ומררי - כל אחד מקבל את מקומו (במדבר ג, יז-לט), והיה הגיוני שמשה ואהרן יחנו עם כל אחיהם בני קהת.
התשובה המתבקשת היא, שלמשה ולאהרן ובניו יש תפקידי הנהגה ייחודיים. יש להם אחריות על עניינים מרכזיים בהנהגת העם ובמשכן. לשם כך - הם זקוקים למרחב עצמאי, כדי שאפשר יהיה לגשת אליהם ולדון עמם. זו "קריית הממשלה" של המדבר. הנהגה צריכה להיות נגישה. צריך שמי שמוביל - יהיה במרכז, ושתהיה דרך נוחה לפנייה אליו. לכן הם לא בתוך בני קהת, אלא בחנייה ייעודית שלהם.
ומי חונה לצידם? דגל מחנה יהודה. כבר בברכת יעקב ליהודה מתברר שיהודה נועד למלכות: "לֹא־יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" (בראשית מט, י). ראובן הפסיד את הבכורה (שם, ד), שמעון ולוי הופרדו (שם, ה-ז) - ויהודה קיבל את המלכות. יששכר וזבולון - אחיו, בני לאה - ממשיכים את קו ההנהגה. הם חולקים ביניהם את התורה ואת עולם המעשה. כך התורה נשארת מחוברת אל כלל ישראל, באמצעות שבטי ההנהגה, דגל מחנה יהודה.
שוב: זה לא מקרי שיהודה, יששכר וזבולון נמצאים כאן. זה ייעוד. אחת הדרכים למימוש הייעוד הזה היא השכנות אל הנהגת המדבר, הציבורית והרוחנית, אל מקום חנייתם של משה ואהרן ובניו. מתוך השכנות הזו נולדה למידה משותפת, עמל, נוצר תהליך. גם אחרי הכניסה לארץ לא מיד יהודה נעשה מלך. עד שדוד מקבל את המלכות עוברות מאות שנים.
התורה והובלת העם של משה, האחריות של אהרן ובניו על המשכן, ההנהגה שלומד ממנה יהודה - כל אלה הם תהליך ארוך. ולכן הם שוכנים זה לצד זה. כדי לחלוק, כדי לשתף. יששכר וזבולון לוקחים אחריות - התורה והמעשה. הם מסדרים ביניהם את ההסכם והברית.
"שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" (דברים לג, יח) - הכתוב מקדים את זבולון ליששכר, כי תורתו של יששכר תלויה בזבולון.
כשאתה מביט כך על יהודה, יששכר וזבולון - אתה רואה את כלל ישראל. כל שבט מקבל את ייעודו, את תפקידו, את מקומו. כך כל אחד עוסק, לומד, מברר, ומוציא אל הפועל את כוחותיו המיוחדים. זה נכון לכולם: לעוסק בתורה, לעוסק במעשה, לחייל בצה"ל - בסדיר ובמילואים. כל אחד מברר את ייעודו, לומד את תפקידו, מוציאו מן הכוח אל הפועל, בעמל, בהתבוננות ובשיח.
כשאנחנו רואים את התמונה הזאת בעם ישראל בימינו - אנחנו מבינים שכל תהליך בעם ישראל דורש עיון ומבט פנימה, עמל מעשי ורוחני, חיבור אל כלל חלקי האומה ואל ייעודה. בדור שלנו, בדור בניין עם ישראל במדינת ישראל, בתוך התחייה הזו, החשיבות של המבט הזה על האתגרים שבפנינו גדולה עוד יותר. כמו למשה, אהרן, יהודה, יששכר וזבולון - גם לנו יש תפקיד ודרך ללמוד אותה. וגם אם נלמד אותה עוד שנה, עוד עשר שנים, או עוד מאה שנה - לא נוותר. נמשיך ללמוד, נמשיך לעמול, עד להופעת מלכות בית דוד בשלמותה.
כאן, בפתיחת ספר במדבר - חומש הפקודים - העוסק באנשים ובתפקידים, ורגע לפני חג השבועות שבו קיבלנו את התורה ואת הייעוד הלאומי והרוחני שלנו, אנחנו מתבוננים, לומדים ומעמיקים בתפקיד המיוחד של כל אחד ואחד מעם ישראל.